בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מדינת היענקלים 
 
 
ערן דינר

ערן דינר לא מבין למה כולם מתרגשים מהתפנית הימנית של יענקלה רוטבליט בדיסק החדש "מדינת היהודים", ומוצא מתחתיה ניסיון של משורר השמאל לשעבר להמציא את עצמו מחדש

 
 
 
 
 
 
 
 
 
'תגיד, מה קרה לרוטבליט, הוא נהיה ימני?' זו פחות או יותר התגובה הממוצעת של מדגם מייצג ממכרי וידידי להם בישרתי בהתלהבות שאלבומו החדש של יענקל'ה רוטבליט נחת השבוע על שולחני. קשה להאשים אותם. החשיפה התקשורתית הגדולה ביותר שקיבל האלבום החדש, נסובה בעיקר סביב הטון הפוליטי המפתיע, הימני במפגיע, של הסינגל "שיר ארצישראל" שיצא לרדיו לפני כחודשיים. שיר-מונולוג מריר המובא מפי מתנחל, ולוקח זווית לא שגרתית על המציאות הפוליטית המבורדקת שכולנו משכשכים בה. אז הלו, זה רוטבליט? אותו רוטבליט של "שירו שיר לאהבה ולא לנצחונות"? כן. זה ממש אותו אחד. אין פלא שמחנה השלום פשוט בשוק ממנו. ממש לא מפתיע שברדיו לא ידעו איך לאכול את השיר המשונה. לגמרי לא בלתי צפוי שכל אותם שמאלנים טובים, שמדקלמים את "כך שיחררתי את ירושלים" בעל פה עוד מהנח"ל, כולם שואלים עכשיו מה קרה למשורר החצר של השמאל. האם חצה מחבר "שיר לשלום" את הקווים? האמנם נשבה בקסמן האפל של גבעות השומרון?

אחרי כמה האזנות לאלבום השלם, שהוא בעצם רק חלק ראשון מתוך אלבום כפול, נדמה כי התמונה מעט יותר מורכבת ממה שיכול להציע דיון פלקטי בתכנית בוקר בגלי צה"ל. מה שברור מעל לכל ספק הוא ש-15 שנים אחרי האלבום האחרון שהקליט, ואחרי שבשנים האחרונות מצאנו אותו חתום על כל מיני טקסטים מוזמנים שלא תמיד כיבדו את הפירמה, רוטבליט חוזר באלבום הזה לכתיבה הפוליטית המפורשת והבוטה שאפיינה את שני אלבומיו הקודמים. וכרגיל אצלו, כשהוא עצבני, הוא במיטבו.

רוטבליט בועט כאן, די בחדווה למעשה, בעיקר במחנה הפוליטי שטיפח אותו, אבל לא בו בלבד, ובכל אופן מקפיד בעיקר להשאר נאמן לעצמו ולדרך שבה הוא מפרש את המציאות שסביבו. בוודאי שלא למפלגה או לדרך פוליטית אחת. בחמשת השירים שמרכיבים את חציו הראשון של "מדינת היהודים" הוא פורט את אותו מבנה מלאכותי שהתרגלנו לקבל כמציאות הפוליטית, לסדרה של סיפורים אנושיים. בעזרתם הוא מאיר צדדים שונים של הקומפוט הישראלי. חיצי הביקורת שלו אינם מכוונים דווקא לצד אחד בויכוח. הויכוח הפוליטי בין שמאל לימין מאבד מחשיבותו משום שכל מי שנמצא בעל כורחו בתוך המציאות העכורה הזו, הוא כבר ממילא קורבנה. בין אם הוא ישראלי שמתאהב בפלסטינית ("מאהבת ואוייבת"); משפחה שלמה שנמחקת בשניה בפיגוע ב"מקסים" ("שני שקרים"); המתנחל מ"שיר ארצישראל" שהפתרון האפשרי היחיד, זה שרוב הציבור כל כך שש לקראתו, הוא גם חורבנו האישי; או היורד הקומבינטור מ"פספורט אמריקאי" שהמיר את כל זה בגלות מרצון, אבל עדיין מחפש את הפלאפל והשירה בציבור כדי להרגיש שוב בבית.

את החלק הארי מתוך חמישים הדקות של "מדינת היהודים" תופס המסר החברתי פוליטי, אבל כמו תמיד, גם באלבום הזה רוטבליט דואג לתבל פה ושם את הגלולה המרה בכמה רצועות מפויסות, ובהרבה הומור. זה קורה בעיקר ברצף של שלושת השירים שפותחים את חציו השני של הדיסק - "שיר הצלם" הוא מעין סינרומן חביב. "הליצן" נראה כמו תרגיל מעניין בכתיבה אלתרמנית, ו"איך אתן לאהבה הזאת למות" מהדהד את "עין עצומה" מתוך "מכתבים מבית רביעי" – אחד משירי האהבה המרגשים ביותר שחיבר אי פעם. ההפקה המוסיקלית של בועז ריינשרייבר וגדי רונן צנועה ואפקטיבית, מחפה היטב על מגבלותיו של רוטבליט כזמר ומשרתת היטב את הטקסטים, שניצבים כל הזמן בחזית. אשר לרוטבליט עצמו, מסתבר שהוא כלל לא היה זקוק להילה של משורר השמאל כדי לחבר את היצירה הפוליטית הנוקבת והרלוונטית ביותר של התקופה האחרונה. בעצם, נראה שנוח לו הרבה יותר בלעדיה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by