בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ותרא האתון את המלאך 
 
 
רם אוריון

רם אוריון צפה ב-DVD ההופעות של אלוויס פרסלי בהוואי, והסטון רוזס בבלקפול וחווה התגלות דתית בכל פעם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
the stone roses- The DVD

הקשר בין דת ומוזיקה הוא כל כך ברור ומובן מאליו, שקשה להצביע על הגבול ביניהן, אם הוא בכלל קיים. בשביל מוזיקאים, חוויית הנגינה והיצירה היא רוחנית, לעיתים ברמות כאלו שכותבי שירים, זמרים ונגנים מתנערים מאחריות על יצירתם ונותנים את הקרדיט להשראה עליונה. בהופעות חזקות במיוחד, גם הצד המקבל – הקהל, יתאר את ההרגשה כ"חוויה דתית". בדתות ה"אמיתיות", בכל מקום, תרבות או זמן, המוזיקה היא המכנה המשותף האבסולוטי בטקסים הפולחניים. אין דת ללא מוזיקה, ומוזיקה במיטבה מסוגלת להעניק לעוסקים בה ולצורכים אותה חוויה רוחנית שוות ערך לכל כתב קודש, טקס אינטימי או המוני.

בימים אלו יוצאים לאור שני די.וי.דיים שמספקים תצוגת תכלית הולמת לאיכויות הדתיות של מוזיקה בכלל, ורוק'נ'רול בפרט. שניהם מייצגים אירועים תרבותיים שהיו אגדתיים בזמן אמת, ומיתולוגיים במבט לאחור. כבר בפתיחת ההופעה (ואלבום הבכורה) של הסטון רוזס איאן בראון מודיע שהוא לא צריך למכור את נשמתו, "הוא כבר בתוכי", הוא אומר. וכולנו יודעים למי צריך לפנות כשסוגרים דיל על נשמה. כמו האלבום, גם ההופעה נסגרת ב"אני התחייה המחודשת", שמשלים את תוכנית הסיפוח של איאן בראון שבמסגרתה השטן וגם בן האלוהים מגולמים בבראון והלהקה. רבות דובר על ההופעות של הסטון רוזס, כאירועי התרוממות רוחנית קולקטיבית של הקהל, והלהקה וצפייה בהופעה הזאת, שהתקיימה בעיר החוף בלקפול ב-1989, נותנת רמז לחוויה המדוברת. קשה להסביר מה בדיוק קורה שם, כי לכאורה מדובר בהופעה קונבנציונלית. אבל השירים הנהדרים, חטיבת הקצב והגיטרה המהפנטת של ג'ון סקוואייר בשילוב עם הדבקות הטוטאלית (שמחפה על שירה לא יציבה במיוחד של בראון) המשותפת לקהל והלהקה, יוצרים משהו שהוא גדול יותר מהופעה סטנדרטית או מוזיקה משובחת. כן. ככה נראית חוויה דתית, במבט מבחוץ.

הדיסק השני באריזה של הסטון רוזס כולל הופעות טלוויזיוניות שכוללות את הפיאסקו של הפסקת החשמל בהופעת הבכורה של הלהקה בטלוויזיה (הדברים האלו לא קורים רק בערוץ הראשון שלנו) ואת הראיון המביך והמצחיק שבו שני מרואיינים קשים במיוחד, שמשוכנעים בהיותם הלהקה הטובה ביותר בעולם (ג'ון ואיאן), יושבים מול מראיינת איומה שמאתגרת אותם בשאלות ברמה של חוג תקשורת בחטיבת ביניים. לסיום אנחנו מקבלים תיעוד בוידיאו ביתי מהאולפן שבו הוקלט אלבום הבכורה המונומנטלי של הלהקה שכולל בעיקר השתטויות ועשיית פרצופים למצלמה, באדיבות חברי הלהקה וג'ון לקי, המפיק.
 
Elvis Presley - aloha From Hawaii
הד ארצי

אם הסטון רוזס הם דוגמא לרוק'נ'רול כחוויה רוחנית, אלביס פרסלי הוא כבר אייקון דתי לכל דבר. הדי.וי.די הכפול של מלך הרוק'נ'רול כולל תיעוד מלא של שתי הופעות ההתרמה הענקיות שאלביס קיים עבור קרן למלחמה בסרטן בהוואיי בינואר, 1973 כאשר השנייה מתוכן הועברה בשידור חי בלוויין לכל העולם ויחד עם הגרסה הערוכה שלה ששודרה אחר כך משכה יותר ממיליארד צופים.

בשירו "טופילו", מתאר ניק קייב את לידת אלביס בשפה תנ"כית כאפוס דתי אפל. כשישו נולד האיר כוכב מעל בית לחם. בשירו של קייב, ענן שחור גדול מגיע לעיירה טופילו כשאלביס נולד בבקתה רעועה, מייד אחרי אחיו התאום שיצא לאוויר העולם ללא רוח חיים. רוק'נ'רול הוא דת. עם טקסים, מקדשים וקדושים. זוהי דת שחוגגת את החיים תוך סגידה להרס עצמי ופולחן הערצה לרוקרים מתים. אלביס, הוא בעצם הקדוש המעונה הגדול ביותר בדת הזו והיחיד שיצר בחייו – ועוד יותר במותו – דמות איקונית בליגה של ישו, או סנטה קלאוס.

הסמים שהרגו את אלביס לא היו תוצאה של איבוד עצמי לדעת. אלו היו תרופות מרשם שבהן הוא הואבס כדי לעמוד בדרישות שלא ידעו שובע של המנהל שלו, קולונל פארקר, הקהל והתעשייה. בזמן שרוב גיבורי הרוק'נ'רול ניהלו דיאלוג עם המוות, אלביס חצה את הגבול לצד השני, הפגין פטריוטיות, נדיבות ויחסי אהבה-אהבה עם הקהל שלו (להבדיל מיחסי האהבה-שנאה האופייניים לעולם הרוק'נ'רול) והפך למשהו גדול יותר מהחיים עד שיצר פולחן אל-מוות, כנגד פולחן המוות המקובל. אין פלא שכמו ישו, גם את אלביס התחילו לראות מהלך על פני האדמה לאחר מותו.

שתי ההופעות האלו מ-1973 תופסות את אלביס בשיאו הגרנדיוזי, בחליפת ויניל לבנה משובצת זהב עם הנשר הקרח, הסמל האמריקני שמבטא את הפטריוטיות חסרת הפשרות שלו, מחלק צעיפים ספוגי זיעה למעריצות ונותן את כל כולו בביצועים מרטיטים לקלאסיקות רוק'נ'רול ולהיטי אמצע דרך שכוללים בין השאר את "My Way" של פרנק סינאטרה, "Something" של הביטלס וכמובן " Suspicious Minds" הנהדר. בשתי ההופעות אפשר לראות כיצד אלביס מחפש את הניצוץ שיניע אותו ובשתיהן הוא מוצא אותו אחרי פתיחה כמעט מקרטעת שכוללת מלמולים במקום מילים ששכח ושירה לא החלטית. אבל כשהוא מניע, אפשר לראות למה הוא היה ונשאר הגדול מכולם עם קול שלא מהעולם הזה וגדולה שלא נגועה ביהירות או ציניות. הקהל רצה איקון ואלביס לקח על עצמו את התפקיד עד הסוף, ולהבדיל ממייקל ג'קסון, למשל, הוא הצליח לעשות את זה בלי לאבד לרגע אחד את האנושיות שלו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by