בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אסימוב: המוסד הכריח אותי לשנות את העלילה 
 
 
ראובן רייכמן

ראובן רייכמן סבור שליהוקו של וויל סמית, הכושי המגניב מבל אייר, לתפקיד השוטר המריר ב"אני רובוט", מגדיר במובלע את הרובוטים ככושים החדשים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כאשר המצלמה מחליקה על גופו העירום של ויל סמית בתחילת "אני, רובוט", מתברר עד כמה הוא תפח עם השנים. לפי היקף ירכיו ושרירי חזהו, שטיפות זיעה קטנות מנצנצות עליהם כרסיסי טל, נראה שהשחקן, שאומרים עליו שהוא הכי נחמד בהוליווד, מבלה שעות לא מעטות בחדר הכושר. אלא שכשצלצול השעון מעיר אותו והוא נעמד על רגליו באנחה – הוא לבוש במין מכנסוני-תחתונים שחורים, שחורים יותר מעורו השחור – ניכר שגופו אמנם עבר שינוי קיצוני, אבל מעליו מתנוסס כעת אותו ראש זעיר, עם שתי אוזניים בולטות (המודגשות בעגילי פלסטיק מזעזעים).

מאז שהיה "הנסיך המדליק מבל אייר" סמית לא השתנה הרבה מבחינה תדמיתית. הסדרה הקומית ההיא התקיימה ביקום שחור משחור. לא נראה שם פרצוף לבן אחד. אלא שבניגוד ל"משפחת קוסבי", שהציגה את השחורים בארצות הברית כאנשים לבנים שנולדו עם צבע עור אחר, בסדרה הזאת חדרה למשפחה העשירה, המולבנת והלא מציאותית גם דמות אחרת: סמית, נער עני שאומץ על ידי קרובי משפחתו, ושהממזריות והשובביות שלו היו אמורות לייצג את רוחם של רוב השחורים בארצות הברית.

מאז סמית שמר היטב על דימוי הכושי שלו – הוא אפילו פיתח קריירת ראפ משעממת כשזה היה נחוץ. להיות כושי זאת עבודה קלה מאוד למי שהוא כושי מלכתחילה, אבל סמית מסתפק רק בכמה סממנים מזהים: שפת גוף מתנגנת, מבט עצל והומור מריר מעט (שמרמז על זובי מכובד). יותר מזה הצופים יתקשו לקבל.

ליהוקו של סמית ל"אני, רובוט", העיבוד הקולנועי הרופף לספרו של אייזיק אסימוב, הוא לא פחות ממבריק. העלילה מתרחשת בשנת 2035, רגע לפני שחברת יו-אס רובוטיקס מתחילה להפיץ רובוטים ביתיים חדישים. סמית מגלם את דל ספונר – שוטר מוזנח, הניזון מפשטידות דמויות הקיא שסבתו מכינה – והוא האדם היחיד שחושד שנשקפת סכנה מהרובוטים.

במיומנות של שובר קופות קייצי, אנו נחשפים אט אט לעולם שבו מתרחש הסרט – עולם המזכיר יותר מכל את ".A.I" של סטיוון ספילברג. שיקגו נראית כמו כל עיר אמריקאית גדולה בימינו, אלא שברחובותיה מתרוצצים כעת אלפי רובוטים ממינים שונים, המבצעים את העבודות הבזויות – ניקיון, מלצרות, דואר שליחים וכו' – הכושים החדשים. ניאו-כושים. במין היפוך תפקידים למציאות הנוכחית, אלה היצורים שדמותו של סמית יוצאת נגדם.

ואכן, כעבור זמן קצר ספונר נקרא לחקור רצח מוזר: המדען שייסד את חברת הרובוטים, ד"ר אלפרד לנינג, נפל מחלון משרדו בבניין הכי גבוה בעיר. החשוד היחיד במעשה, לדעתו של השוטר המריר, הוא סאני – רובוט שהיה בן טיפוחיו של לנינג. אחת הסצינות היפות בסרט מתרחשת בחקירתו של סאני, כאשר ספונר מסביר לו שהוא רק מכונה. רובוטים, הוא מטיח בו, לעולם לא יוכלו להיות אמנים גדולים – להלחין, לצייר. "ואתה יודע לצייר?" שואל אותו הרובוט בתמימות, ונועץ בו את עיניו התכולות (אין רובוטים שחורים בסרט). את המבוכה של ספונר, אף רובוט לא יכול להניב.

ספונר מצרף אליו עד מהרה את סוזן קאלווין ("חופשיות על הבר"), מדענית בכירה בחברה ועוד דמות קרה כקרח שיכולה לשמש כניגוד לחייתיות המתפרצת ולחום האנושי של השוטר השחור. ואולם, הבמאי אלכס פרובאס אינו מתעכב על הסוגיות שסרטו מעלה, כמו התודעה המעמדית שמפתחים הרובוטים ומכיוון אחר – שאלת זהותו של סאני והמתחולל בקרבו. אט אט הסרט נוטש את יומרתו להיות מותחן עתידני והופך לסרט אפקטים, מלוטש מעט יותר מהתוצרת ההוליוודית הרגילה. אני אינני רובוט, וגם לא כושי, ולכן שמחתי על כך מאוד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by