בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מרוקאי סכין גילוח 
 
 בתמונה: טיפול בגזזת   
 
תמי ריקליס

בשעה שכולם ראו את מפגן האחדות "כוכב נולד", צפתה תמי ריקליס בסרט "הקרנת ה-100 אלף" שחשף את הקרעים מאחורי הממלכתיות החדשה-ישנה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"בשנות ה-50, שנות העלייה הגדולה מצפון אפריקה, כ-100 אלף ילדי עולים עברו הקרנות רנטגן, כחלק מטיפול במחלת הגזזת. הקרנות אלה גרמו למותם של אלפי 'ילדי גזזת' ולתופעות לוואי סרטניות אצל אלה שנותרו בחיים. הסרט מתחקה אחר האחראים לאסון". בכתובית לאקונית זו, שגוררת בעגמומיותה את התסכול הסבוך שיגיע בהמשך, נפתח הסרט "הקרנות ה-100 אלף", סרט תיעודי עצמאי ששודר אתמול בערוץ 10. טיימינג תמוה מעט בהתחשב ברייטינג המטורף ובשני מיליון ה-sms-ים בגמר "כוכב נולד 2". הגוף המצולק, החולה, המספר סיפור אלטרנטיבי, נהדף לטובת הגוף של מדורת השבט, הסיפור של המדינה.

אז אלה, כאמור, העובדות שאפשר להסכים לגביהן – העלייה, המחלה, הטיפול, התוצאות. מכאן האשמה נזרקת לה מיד מיד, כשהכרונולוגיה של הייאוש, של ההתנכרות, צפויה מראש ו"ילדי הגזזת" מצטרפים לשורות ילדי תימן, מרוססי הדי.די.טי, אנשי הדממה (צוללני הקישון) ודומיהם, דמויות ערטילאיות שמחכות לתחיית המתים בין קורי הביורוקרטיה ושאלות של אחריות ומוסר, במרתפי הזיכרון הקולקטיבי – כולן ניצולות מעללי המכבש הציוני משנות החמישים ואילך; מכאן מתחיל הסיפור שבודק מי אשם, מי ידע, מי שתק. מתבצעת הפניית העורף, המרואיינים מוסרים את עדותם. שאלת השאלות היא גבולות האחריות של המדינה – האם מה שלכאורה נתפס לפני חמישים שנה כסיוע הומניטרי והתגלה כהתעללות הרסנית, פיזית ונפשית, צריך להניב פיצויים?

גזזת היא זיהום פטרייתי, לא מאד סימפטי, המתפתח בעור הקרקפת וגורם לגירוד ולנשירת השיער. סתם מחלה - לא זוהרת, אך בעוכריה גם לא אסתטית במיוחד. השם ד"ר שיבא, שם שמעורר קונוטציה תמימה לגבי בית החולים המסוים, נטען במשמעויות אחרות בעת הצפייה בסרט - הדוקטור, מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פיתח אובססיה לגבי הגזזת והיה נחוש להיפטר מהזוהמה תכף ומיד. מחלת עור שעוברת מעצמה בגיל ההתבגרות נהייתה לנגע החדש, למגיפה של מצורעים, כשהדוקטור הטוב מביא מארצות הברית שבע מכונות רנטגן מיושנות, מעודפי הצבא האמריקאי, להציל את החולים.

כך החל מבצע שבמסגרתו בוצעו הקרנות רדיואקטיביות בראשיהם של ילדים עד גיל 15 מצפון אפריקה. בסך הכל מדובר בכמאה אלף ילדים; מנקודה זו פותח הסרט בסדרת טוקינג הדס המגובה במעט פוטאג' היסטורי (בעיקר אחיות רחמניות המטפלות בקרחות טריות ומבהיקות, לאחר שנתלש מהם השיער בעזרת שעווה חמה), בספרינט פוליפוני המערבב בין תיאוריות, אבחנות רפואיות ועדויות. החל בדיון באאוגניקה – סוג של רפואה חברתית שעיקרה השבחת המין האנושי, ופגישתה בלאומנות הציונית; דרך העובדה שלילד בן 16 כמות הקרינה הנסבלת היא 0.5 ראד בעוד שאת חולי הגזזת הפציצו עם 350 ראד ויותר; וכלה ב-300 מיליון לירות שקיבל משרד הבריאות מהידידה אמריקה עבור ביצוע ההקרנות, והטענה כי אמריקה השתמשה בישראל כדי להמשיך את ניסוייה לאחר שנזקי קרני ה-x כבר היו ידועים בעולם המערבי. הסרט מציעה גם נבירה בפרוטוקולים חסויים הגנוזים בארכיבים מעופשים, ועיון בתביעות הנזיקין הראשונות – שהגיעו ב-1994 ונדחו בתואנה של התיישנות – ובחוק הגזזת שקבע פיצויים מגוחכים תחת תנאים מופרכים.
 
 
בכנס הגזזת בהסתדרות הכריז עמיר פרץ ש"לא צריך לעסוק בהאשמות אלא בפתרונות", שר הבריאות לשעבר נסים דהן הציע "לא לכעוס על העבר". לא מפתיע, במדינה שבה ההתנערות וכיסוי התחת הן הטקטיקות השגורות להתמודדות עם מצבי חירום.

בסצינה הפותחת את הסרט, דוד דרעי, אחד ה"ילדים", לוקח אותנו לאתר הטראומה שלו (מחנה טיפולים, שער עלייה, חיפה) – אתר מחוק, שקיים בזיכרון הקולקטיבי של קהילת העולים. גיבורי הסרט, "הילדים-הניצולים", משחזרים שוב ושוב את המקום של הקורבן – מקום שעלול להיות מסוכן, משום שהוא שמור היטב למזרחים.

המומחים מדברים בקור רוח והקורבנות מדברים מהבטן, הם הלוא "אנשים חמים", מזרחים. כשהם פותחים את הפה יוצאות מילים איומות, עלבון צורם - "קירקפו אותי", "מרטו אותי כמו עוף". הסיפור הוא פחות או יותר אחיד. זהו כישלון הניסיון להעביר טראומה – הייצוג שלה במילים נשאר חסר, חצי-אילם; הדמויות בסרט, אינן שלמות ומתפקדות רק כנשאיות של צלקת העבר, ילדים שקפאו אי שם בשנות החמישים, מהלך שלעתים משאיר את הסרט, על אף האפקטיביות שלו, במחוזות הדיווח וחסר האינטימיות של כתבה מצולמת בחדשות שישי.

"Israel looks to me like a fantastic success story, let me show you an example.." , כך אומר שדרן לשדרנית, כשהם שעונים על מכונת רנטגן, בקטע נוסטלגי שנלקח מארכיון ספילברג - מיד לאחר מכן נראה ילד מתחת מכונה שנראית כמו פן ענק, כשלאחר כמה שניות מבחינים בנסיונותיו לעצור את הדמעות. מסביב הכל לבן, סטרילי, זה לטובתו, הוא יהיה עכשיו חלק מהגוף הציוני החדש.

המפעל הפילנתרופי הזה הוקם מתוך תפיסה נאורה, ששאיפתה להיפטר מהלכלוך וליצור את האדם החדש, הצבר - אחת המטרות המובהקות של המפעל הציוני. המחלה תטופל, לא החולה, המדינה תעצב את הנתין החדש. המזרחים היוו את ההיפוך המוחלט למודל ה"אדם החדש", כשהשוני הלאומי-אתני התבטא בצורה הכי מפורשת בגוף הביולוגי, גם זה הגלותי מזרח-אירופי המגושם והרופס וגם זה המזרחי המטונף והעצל. הגוף האישי, הפגוע, הולאם.

לאורך הסרט מדברים המרואיינים על הרס של הדימוי העצמי - "כל הנעורים הלכו לי", "עד היום אני תופסת את עצמי כיצור מכוער". הם פורשים תמונות מהאלבום - לפני ואחרי. שם ופה. אשה מראה תמונה מנעוריה, שבה היא חובשת פאה, ומיד לאחר מכן חושפת את ראשה המקריח, כבאקט של ייאוש, למצלמה. החודרנות הזו ממשיכה גם בוועדות החקירה - באחת הסצינות היפות בסרט ישנו רצף מצולם של חדרי המתנה/חקירה ובפתחם נייר מודפס מודבק בסלוטייפ שעליו הכיתוב "ועדת גזזת", כאילו מדובר בשלט האומר "חדר מחשבים" בבית ספר יסודי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by