בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
יום הולדת שמח, מיסטר קישהונט 

יום הולדת שמח, מיסטר קישהונט

 
 
ראובן רייכמן

לרגל יום הולדתו של אפרים קישון, נזכר ראובן רייכמן בפגישתם הראשונה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
החום המטמטם של אוגוסט והתרופות מאלצים אותי לשכב רוב היום במיטה. אני ממעט לזוז. איבדתי הרבה ממשקל גופי בחודש האחרון, אך למרות שאיברי נהפכו דקים יותר – זרועותי ורגלי הן כזרדים שבירים – דרוש לי כוח רב רק כדי להושיט את ידי ולגמוע מעט מים מהכוס שעל השידה לצדי. שכני הטוב ניקולאי מבקר אצלי מדי יום ועורך את כל הסידורים הדרושים. הוא מכין פרוסות לחם במרגרינה ובצל ולמרות השיעולים שתוקפים אותי מאכילני בפיסות קטנות. הוא מסייע לי לקום לשירותים ולאמבטיה, מקריא לי את עיתון הערב ומדפיס את מכתבי. אבל ביקוריו קצרים. לפני שייצא בעד הדלת הוא מוודא שלא חסר לי דבר – והרי חסר לי הכל! – ומדליק את הרדיו על רשת ב'.

כך שכבתי אתמול, רצוץ איברים, בין סדיני הלחים והאזנתי נים לא נים לקריין הצעיר, כשלפתע התעופפה צרעה מבעד לחלון. היא חגה פעמים ספורות סביב מנורת הקריאה, נחבטת בה, ואז נרגעה לפתע ונחתה ליד כף ידי. הקריין הודיע בחדשות כי הסופר משה שמיר, זוכה פרס ישראל, מת סוף סוף, והצרעה החלה להלך לאורך זרועי, מרכינה כל העת את ראשה ואז זוקפת אותו, כמחפשת משהו. הרגשתי את רגליה הדקות נאחזות בי, את עכוזה ובו העוקץ הרעיל סורק את השיערות הדקות שמנצות מבשרי. פחד אחז בי, אך עורי הרפוי לא הצטמרר וחולשת גופי לא התפוגגה. לא יכולתי להניע איבר.

את פרנץ קישהונט ראיתי פעם אחת בחיי, ב-1949. בחנתי את התור האומלל שהשתרך מחוץ לצריף שלי: גברים מובסים בבגדי צמר בלואים, נשים מושפלות מבט בשמלות מרוטות, יושבים על פקלעותיהם. רק הוא עמד שם, בחום האיום של תחילת הקיץ, בחליפה בהירה, שיערו – הוא עדיין היה שחור – מסורק לאחור. קישהונט היה הראשון שנכנס לצריף, אך כשראה אותי יושב מאחורי המכתבה איבד מעט מביטחונו העצמי. "אתה פקיד ההגירה?" שאל אותי בגרמנית, לא מאמין. "יא", עניתי בחיוך מלגלג של בן 14, וביקשתי ממנו שיחכה לסוף התור. הוא היה נמוך מעט, אך יפה.
 
 
עולי אוניית המעפילים "גלילה" לא קיבלו יחס מיוחד, ושוכנו כולם במעברה "שער עלייה" ליד חיפה. לנשים הענקתי את השם פנינה, נצחיה או מירי – לפי דרגה יורדת של היקף החזה - ולגברים און, נחום או יששכר, לפי הרגש. אבל שום רגש לא התעורר בי כשחתמתי בתעודות הזהות החדשות של האומללים הללו ושלחתי אותם לאוהל שישמש כביתם בחודשים הקרובים.

פרנץ קישהונט, שחיכה כל העת על שרפרף בפינת החדר, היה היחיד שמצא חן בעיני. זמן רב הוא ישב שם בשקט, ורק אחרי שכל חבריו נשלחו אל המעברה והתחלתי לארוז את ניירותי, ניגש אלי ובחיישנות שאל אם תורו הגיע. עיינתי במסמכים המרוטים שהגיש לי, חייכתי וביקשתי בנימוס שיתלווה אלי. הוא הביט בי בעיניים שואלות, אך לא שעיתי אליו – יצאתי מהצריף, והוא אחרי, נעלתי את הדלת ובלי לומר מלה התחלתי ללכת. מבולבל הוא הזדחל מאחורי בחליפתו המגוחכת כאילו אינו יודע אם עליו לעשות זאת או לא. לא הסתכלתי לכיוונו. כשהגענו אל שער המחנה הוריתי לו בגרמנית לשתות, והוא גחן אל הברז המטפטף, פתח אותו ושתה בשתי ידיים קעורות. ראיתי את רישומו של עכוזו היפה נלחץ אל מכנסיו. הם ללא ספק היו בהזמנה מיוחדת. רק חייט מיומן יכול היה להתאימם כך לגופו.

צעדתי על השביל, מתרחק מן המחנה – והוא בעקבותי. הלכנו אל הים, שממנו בא רק שעות אחדות קודם לכן. "אתה בטוח שכל זה נחוץ?" שאל כשהגלים ליחכו את נעליו, ובתשובה חלצתי את סנדלי ונפטרתי מחולצתי וממכנסי. עמדתי מולו בתחתונים לבנים, והוריתי לו לעשות כמותי. "אתה מתחיל חיים חדשים", אמרתי לו, ובחנתי את גופו הרזה – את חזהו המוצק, החתום בשתי פטמות זעירות, את בטנו, שפס שחור של שיער טיפס אל טבורה, את אשכיו שנבלמו בבד התחתונים הדק. "אתה צבר?" שאל אותי, ואני – מבלי שתיכננתי לשקר – הנהנתי. "אל תדאג", אמרתי לו, "אני אדאג לך". תפסתי בידו ומשכתי אותו איתי לתוך המים.

כשיצאנו מהים הילוכנו היה כבד, כמו של הדו-חיים הראשון שצעד לפני מיליוני שנים מתוך מרק החיים שבו החלה האבולוציה. הגלים טרפו את תחתונינו, והשמש כבר עמדה אדומה באופק – פחות או יותר בגובהנו. צעדנו עירומים לאורך החוף לחפש את בגדינו, אך מישהו חמד אותם. וכך, כשרק שכבה דקה של מלח מצפה את עורנו, חזרנו ברגל אל המחנה, חופנים את אשכינו בידינו – להסתירם מעיני סקרנים. כשנכנסנו אל תוך הצריף, קישהונט פתח את מזוודתו, הוציא משם זוג תחתונים מקופלים והושיט לי אותם ואחר כך לבש זוג אחר בעצמו. הרגשתי את הבד הזר עוטף את התחת ואת איבר המין שלי כשהתיישבתי מאחורי המכתבה והענקתי לו את שמו החדש – אפרים קישון. חתמתי בכתב גדול במקום המיועד לכך.

הרדיו המשיך לטרטר כאשר הצרעה טיפסה אל צווארי, כנפיה רוטטות מדי פעם בתנועה מהירה, עודה מגששת אחר דבר מה. ביום שני, אמר הקריין, ימלאו לקישון – סופר, קולנוען וזוכה פרס ישראל – 80 שנה. ואני לא ראיתיו מאז אותו יום. כשחזרתי אל המשק ביקשתי לעבור לתפקיד אחר, ובקשתי כובדה. חשבתי על כך בצער לא רב כאשר הצרעה - החרק החכם ביותר במשפחת החרקים – נעצרה בין זיפי זקני הצעיר ומצאה שם ככל הנראה פירור לחם לח, והתעסקה בו שעה ארוכה – עד שנרדמתי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by