בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
רצח אב 
 
 
רם אוריון

רם אוריון סבור כי בוטלג ההופעה החדש-ישן של הוולווט אנדרגאונדר הוא אות ומופת לציניות של חברת התקליטים ועלבון לכל השאר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
The Velvet Underground - Live At Max's Kansas City
הד ארצי

כבר בשלב העטיפה הקדמית יש לדיסק ריח משונה. איזשהו חוסר חגיגיות וציניות לא אופיינית לרליסים של הקלטות היסטוריות, לכאורה. שם הלהקה לא בולט ופירוט שמות חבריה חושף ליינאפ מתמיה: ריד וסטרלינג מוריסון מההרכב המקורי כאן, על הבאס דאג יול (שניגן ב-loaded) ועל התופים בילי יול, אחיו הצעיר של דאג. הלה תפס את מקומה של מורין טאקר, שהפכה זה עתה לאם. ניחא.

מדובר בהקלטת בוטלג של ההופעה, כפי שביצעה אותה ידידתו של ריד, בריג'יד ברלין, במהלך סדרת הופעות של ההרכב אי שם בקיץ 1970. בליל ההופעה הודיע ריד – הזמר, הגיטריסט וכותב השירים – כי הוא לא יופיע עוד עם הלהקה. חברת "אטלנטיק" חשבה, לפיכך, שמישהו ימצא עניין בהקלטה עם ערך סנטימנטלי-היסטורי שכזה, ורכשה את הזכויות על ההקלטה ב-10,000 דולר.

שהמחיר לא יטעה אותכם. זו עדיין הקלטת בוטלג, והאיכות – חרא – בהתאם: סאונד מונו, לא ברור ומלוכלך, עם דליפה בלתי פוסקת של שיחות בקהל לתוך השירים. במישור זה, הדיסק לא מציע הנאה אמיתית. ומה עם הביצועים? אומר זאת כך: אם אחרי ההופעה הזאת, ועוד באותו הלילה, ריד עזב סופית את הלהקה, זה אומר בערך הכול.

מדובר בפרפורי גסיסה של להקה. שנייה לפני שריד לקח את הצעד הגדול לתוך קריירת הסולו. אם יש להקלטה הזו ערך היסטורי, הרי שכך הוא מתמצה. אין לו קשר למוזיקה. חלק מהגדולה של הוולווט אנדרגראונד בהרכב הקלאסי, נבע משימוש בכלי נגינה שלא לפי הוראות היצרן. בהופעה הזאת, רוב הזמן הנגינה של חטיבת הקצב היא לא רק סטנדרטית, אלא מרושלת וחסרת השראה. הוולווט אנדרגראונד הייתה אחת התופעות החדשניות והמהפכניות ביותר במוזיקה של שנות השישים. בדיסק הזה אין שום ניסיון לחדש, לשנות, לחקור או לאתגר.

לריד היה עוד הרבה מה להציע, הוא פשוט לא היה מעוניין להריץ חומר חדש על הסוסה המתה הזאת. נדמה לי שהוא לא היה מעוניין שההופעה הזו תונצח, גם אם ההקלטה הייתה באיכות מעולה. וכאמור, היא לא. אין לו זכר בקרדיטים ההפקתיים ובתודות. גם בחגיגת הנוסטלגית של חוברת הדיסק בהשתתפות חברי הלהקה ומקורבים שונים אין לו חלק. ככל שאני מקשיב לדיסק הזה יותר, הטעם המר שהוא משאיר רק מתגבר. ואין לזה שום קשר ללהקה, רק לחברת התקליטים שמנצלת את אלו שהרעיון של הקלטות לא מוכרות עלול לפתות אותם. כמוני למשל.

אוהדים פנאטיים יותר בוודאי ידעו לא להתרגש. רוב החומר מההקלטות האלו יצא כבר באלבומי ויניל רשמיים, או שולב כבונוסים בהוצאות מחודשות. על פי חברת התקליטים, האירוע הגדול בהוצאת הדיסק הזה (שעונה לתירוץ המוכר "כולל הקלטות שלעולם לא פורסמו") הוא העובדה שלראשונה יש כאן את ההקלטה המלאה של שני הסטים שנוגנו על ידי הלהקה באותו ערב. כשהם אומרים "מלאה" הם מתכוונים לזה. בהערכה סלחנית, מתוך קצת יותר משעה וחצי של חומר מוקלט, לפחות עשרים דקות שייכות לכיווני גיטרות בין השירים ודיבורים בתוך הקהל. אפילו בוטלגים אמיתיים, כאלה שמופצים באופן פיראטי, לא מפגינים כזה זלזול במאזין.

אם אתם רוצים לדעת איך נשמעת הופעה טובה של הוולווט אנדרגראונד ריכשו את ההופעה הנהדרת שלהם משנת 69, ללא ג'ון קייל, אבל עדיין עם מורין טאקר, שבזמנו יצאה כאלבום כפול. בכלל, מאיפה שלא מסתכלים על זה, לא חסרות הקלטות מצוינות – רשמיות ולא רשמות – הן של הוולווט אנדרגראונד והן של לו ריד.

כבר כתבתי על החיבה שלי לדיסקים כמוצר מקורי, מוגמר וארוז. במקרה זה אני חייב להציג גישה הפוכה. אין דרך עדינה לומר זאת: חברת "אטלנטיק" עושה כאן צעד שיווקי ציני ואופורטוניסטי. אם אתם מתעקשים לשמוע את הדבר הזה, תעשו את השיקולים שלכם, רק אל תוציאו על זה ולו אגורה שחוקה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by