בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ערבים זה לזה 
 
 זה פסטיבל זה?   
 
אורן הוברמן

אורן הוברמן התנגב בחומוס לצד בר רפאלי ושבי זרעיה בפסטיבל "ניגובים 2004" וחזר עם כרסו בין רגליו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הכל התחיל בשמועה משרדית סמי-משעשעת על פסטיבל שכולו חומוס הנערך בנמל תל-אביב. "אולי תלך " שאלה אותי העורכת כמעט בשליפה. "יש מצב" עניתי בהיסח הדעת. רק היום בבוקר הבנתי משמעותה של הקרבה. "פסטיבל החומוס 2004" אותו נשלחתי לסקר אמש, כך אומר וודאי בעוד כמה שנים, היה לא פחות מאשר אחת החוויות שעיצבו את נפשי לנצח. לא פחות.

הרומן שלי עם החומוס התחיל בגיל 12 לערך, מאוחר לכל הדעות. הייתי אז בן תשחורת פעור עיניים המכיר לראשונה, במסעדת 206 הצפון תל-אביבית, את המשחה האפרפרה המכונה "חומוס". מיותר לציין כי התמכרתי מיד.

מאז החומוס עבורי, וגם בעבור לא מעט מחברי הקרובים, הוא לא מזון – הוא דרך חיים. כמה מקרובי אף שיפרו ושיכללו את האובססיה ופיתחו להם גינונים משל עצמם. אחדים לא מוכנים לגעת בחומוס שאינו מיוצר ביפו, אחרים לא מוכנים להתקרב לחומוס שלא בושל באחת משלוש חומסיות קטנות בישראל, וגם שם, רק במקרה והערבי הקבוע הוא זה המטפל בקדירה.

מעניין כי דווקא במקרה של החומוס, כך לפחות נראה הדבר לצופה מבחוץ, בני דודינו ואנו מעולם לא ניסינו להטביע זה את זה במימי חוף הרצליה. לא משנה אם אתה שמאלני, מצביע ש"ס או ימני קיצוני, כשמדובר בחומוס, הערבי התורן (והמחבל בפוטנציה בכל מקום אחר, כמובן) הוא תמיד "אחמד, אחי", החיוכים רחבים והטיפים נדיבים.

המצב אבסורדי עוד יותר כשמדובר בחומוסיות הקטנות והשוות באמת. אלו, ששמן ומיקומן נשמר בחרדת קודש, מנוהלות במקרים רבים במדיניות סופ-נאצית ללא רחם – הן נפתחות בשעות הבוקר המוקדמות, נסגרות בתוך שעתיים, שלוש (או עד שהחומוס נגמר) ואלו שלא נותר להם מקום בחדרון הפצפון, מנגבים כאילו אין מחר כשהם יושבים על החול בחניה, מאושרים עד קץ וחולקים את תענוגות החומוס עם הזבובים באיזור.

עם הרקע התרבותי הכבד הזה, הגענו חבר חובב חומוס ואנוכי, לפסטיבל של "צבר" בנמל ת"א, המכונה בחיבה גם "ניגובים 2004". מין הפרוספקט, נדמה היה כי אולי בכל זאת יהא זה אירוע אותנטי וחביב: גרגירי חומוס חופשיים ישוטטו להם בנמל, מיטב חומוסיות ארצנו יציגו את מרכולתן למכירה ומלבי מרענן יסטל את נשמתנו העייפה. המציאות, כצפוי, הייתה גרועה בהרבה.

הכל התחיל בחנייה, כלומר, בהעדר החניה. לא ניתן היה לאתר ולו מקום חניה בודד בכל הנמל או ברדיוס קילומטרים ספורים ממנו. את המקום, מאידך, לא היה קשה לאתר – מאות אנשים הלכו להם שכרסם המנופחת לפניהם, ולידיהם שקיות אימתניות עמוסות חומוס בקופסאות שקופות. גם כשהגענו לאזור ה"פסטיבל", נאלצנו לכתת רגלינו מרחקים עצומים בכדי להגיע למתחם החומוסיות עצמו. בדרך, הפריעו מבחר דוכנים לא מעניינים למכירת פלאפלים, ג'חנונים שמנוניים ומבחר קינוחים מיותרים. הקהל היה מגוון למדי, בניגוד למצופה, ומבין המנגבים על השדה ניתן היה לזהות את בר רפאלי (שווה ניגוב) וקבוצות גדולות של חברי וועדי עובדים (או כאלו שסתם נראו כך).

על במה מאולתרת "הנחה" את "האירוע" שבי זרעיה, מה שמסמל רשמית את סופה הנורא בהחלט של "הקריירה" של האיש. מיותר לציין שההומור, שהיה בעיקר אותנטי, זלזל אפילו באינטלגנציה של עמודי התאורה והיה משעשע כמו ענבל גביראלי מייד לאחר שראתה את התמונה שלה בביקיני ב"ידיעות". את האירוע קינח, בין היתר, מופע ריקודי בטן בהשתתפות הקהל. לא משהו שהייתם רוצים לצפות בו לאחר שחיסלתם דלי חומוס.

ולא שהחומוסים הפתיעו לטובה. "אבו גוש" הירושלמי ו"חומוס אסלי" התל-אביבי סיפקו אמנם את הסחורה (מלבד הפיתות הישנות וחסרות הטעם), אך "אבו חסן" ההרציליאני, "אצל יוחנן", "מפגש הסטייק" ו"פינתי" לא זכו לפופולאריות, זאת אגב, בניגוד ל"מפגש הסטייק" ו"חומוס גבעתיים" הממוסחרים עד סרחון שהצליחו למשוך אליהם ציבור רעב. המחירים, ראוי לציין, היו נוחים למדי: 10 שקלים לצלחת חומוס נאה, 6 שקלים לכוס שתייה קלה.

אבל האם עשרה דוכנים זעירים, שלט ענק של "צבר" (שלא עושים בכלל חומוס, אלא משחה תעשייתית כלשהי המתחזה לו) ושבי זרעיה יכולים בכלל להתכנות "פסטיבל ניגובים"? אולי למי שרגיל לאכול את הגרגירים שלו מקופסא. אני, בכל מקרה, נשאר בחומוסיה הקטנה שלי ביפו, מקומם הטבעי של החומוסים הטובים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by