בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פריץ לאנג: M זה רצח 
 
 
תמי ריקליס

תמי ריקליס ראתה את "לאכול בגדול" ומצאה סרט שהוא מוצר צריכה חסר ערך תזונתי, בדיוק כמו מושא הביקורת שלו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בצל דמות האב המגושמת והזועמת של מייקל מור, ניבט משלטי הפרסומות פרצופו הפוטוגני של הטוען לכתר, מורגן ספרלוק, במאי הסרט התיעודי "סופרסייז מי". דוקו-אקטיביזם, הז'אנר הכי טרנדי בימינו אנו, מאפשר לחברה האמריקאית לטפוח לעצמה על השכם, ולהתבשם ביכולתה להפנות אצבע מאשימה כלפי הרעות החולות שבה במסגרת השיח הציבורי. הסימון הנקודתי של מושא השנאה, וההתאגדות סביבו, מאפשרים ניתוב של זעם באופן מבוקר, כמיטב המסורת הניאו ליברלית, תוך תחושת שליחות וצדק, המאששות למראית עין את מעמדו של האזרח כחופשי. כך, במסגרת חוקי המשחק, מבעד לעדשה המגוננת של מצלמת הכתף ותוך ארשת רצינית עטויית אפיל חתרני, מותקפים בזה אחר זה תאגידים שונים, כשבסרט מיוחצן עד דק זה, מאייש תאגיד מקדונלדס את משבצת הממוסמר התורן לצלב.

"סופר סייז מי" הוא סרט חסר תעוזה של ממש. ספרלוק - שגוזר על עצמו 30 יום של בליעת מוצרי מקדונלדס בלבד - לא מסתבך עם טענות מפותלות על התאגיד המותקף. פרות, תרנגולות, גלובליזציה, שכר זעום - כל אלה נדחקים הצידה לטובת התמודדות מול האויב האמיתי, לשיטתו: שומן. שומן אמריקאי. כולנו כבר יודעים את התורה: כמויות של מזון רע ומזיק עוברות דרך צינורות הזלילה של אומת המק, ורבים מתושבי היבשת מתייחסים לצ'יפס כאל מנת הירקות היומית שלהם. ואכן, הדיון בסרט לגבי הנזקים הפיזיולוגיים-בריאותיים שגורם מזון מהיר, דרך שיחות עם רופאים, מורים להתעמלות וטבחים, ותוך התבוננות במגשיות השומניות באולמות אוכל מיוזעים של בתי ספר, הינו דיון חשוב וראוי; אולם הסרט נתקע בנקודה זו, כשהוא סובל מפוביית קפלים קשה.

בעזרת קאטים מהירים וזום אין על תחת שמן מתנועע, חסר פרצוף, בדרך כלל של אשה - מוצבת על הכוונת דמות האוביס (obese), השמן, כאויב האולטימטיבי. מטריד לגלות שהסרט לא עוסק באופן מושכל בייצוגי הגוף בחברה האמריקאית, חברה שדימויי הגוף בה הם כה משמעותיים ודכאניים, ושהנושא מטופל דרך הערות אגביות ובלתי מחייבות. שומן זה משהו שאפשר להצביע עליו בלי להסתכן, משהו שכולם אוהבים לשנוא. הוא המסמן האולטימטיבי של עצלות, הדוניזם, כניעה - כל התכונות המנוגדות לאתוסים הקפיטליסטיים. הגוף השמן נידון לסקילה.
 
 
כמי שגזר על עצמו, למען החברה כמובן, דיאטת ביג מק וחברים בתפריט הזרחני של מקדונלדס, מפתח ספרלוק אובססיה המשלבת פאסינציה והיגעלות מגופו רווי הכולסטרול, ומתבטאת בדיבור בלתי פוסק על תחושותיו ומשמניו דרך התבוננויות ממושכות במראה והקאות לייב און קמרה. קשה שלא לתת לו קרדיט על פעולתו, אך עוד יותר קשה לייחס לו מניעים אלטרואיסטיים.

בניגוד למייקל מור – ההשוואה המתבקשת – שמטעין את סרטיו, בין השאר, במניעים ביוגרפיים, ויוצר תמונת עולם מורכבת ומסועפת תוך עימות ישיר עם בעלי ההון, קשה להבין מהם מניעיו של ספרלוק – חוץ מהרצון לייצר חבילה משווקת היטב שתביא קהל לבתי הקולנוע. העמידה בפרפורמנס פסאודו מזוכיסטי גברי מחוברת יותר לפרקטיקות של תוכניות ריאליטי סטייל "הברבור" ופחות לאלה של הדוקו-אקטיביזם. גימיק עם קצת מצפון חברתי, זה הכול.

מזון מהיר אינו מדיד בהתגלמותו הפיזית בלבד, אלא נושא עימו גם מטען תרבותי. האימאג' של מקדונלדס מכיל בתוכו גם את האמריקניזציה והגלובליזציה, וכן את תעשיית המוות של בעלי החיים – נושאים שהסרט ממעט לגעת בהם. הוא פונה באופן בלעדי לקהל הצרכנים של המזון המהיר כאל קהל היעד שלו, הנתון תחת איום ההשמנה, כשהוא מניח מחוץ למשוואה, כלא רלבנטיים, את מאבקיהם של אוחזי המקג'ובס והטבעונים - מאבקים המתנהלים באופן המתיש והסיזיפי שבו מתנהל אקטיביזם אמיתי, בשטח. לא זוהר, חסר קתרזיס וכמובן חסר מענה.

להיגעלות משומן דווקא יש מענה, ומקדונלדס מיהרה לספק אותו: כמות השומן במנות השונות ירדה והופסקו ארוחות הסופרסייז. ככה זה, קל יותר להיענות לתאוות הדיאטה מאשר למאבקים אחרים, המצביעים על ריקבון מהיסוד ודורשים פתרונות רדיקליים ולא קוסמטיים.

אז מה בעצם רע באימפריית האם, המאביסה כרגע אלפי אנשים בכפר האולימפי בקבב יווני אותנטי - דחיקת תרבות מזון מקומית, פס ייצור של חיות מתות, מזון מהונדס גנטית, תנאי עבודה גרועים ונצלניים בשכר מינימום, איסור על התאגדות מקצועית ועוד. בנושאים אלה הסרט נמנע כמעט מלעסוק, ומכיוון שבלתי אפשרי להתיר את החוטים הקושרים ביניהם, התוצאה חסרה. כדאי לעיין במסמך המפורסם "מה לא בסדר עם מקדונלדס?" (וכאן גם בעברית), ולקרוא עוד על פרשיית Mclibel, מאבקם של שני פעילים מקבוצת גרינפיס לונדון שעושים את כל מה שהסרט נמנע מלהתלכלך בו.

נראה שמה שישרוד בסופו של דבר מפיסת הדוקומנטציה הזו היא איזו כותרת גינס, משהו כמו "מורגן ספרלוק - האיש שאכל רק מקדונלדס במשך חודש שלם ושרד". ולמרות זאת - אי אפשר להתכחש לגמרי למידת האפקטיביות של הסרט בעולם הממשי, שלפעמים עצם הייצוג של משהו בו חשובה יותר מהאופן שבו הוא מיוצג.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by