בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לימור לבנת: מלאך ההיסטוריה לא נכנס לרשימת מאה מושגי היסוד 
 
 
עפרי אילני

עפרי אילני צפה בסרטים הדוקומנטריים שבחרו פוליטיקאים ישראלים בערוץ ההיסטוריה, ולא מצא דבר מלבד קלישאות שטחיות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
קראתי פעם שהיריבות בין רבין לפרס התחילה בזמן סיור ספארי משותף, שהתבצע במסגרת נסיעה לאפריקה שאליה נשלחו השניים בשנות ה-70 מטעם משרד הבטחון. רבין דרש לעצור ולצלם, אולי את הג'ירפות, ולעומתו פרס רצה רק למהר ולחזור למלון. הם רבו, וכל השאר היסטוריה. בסיפור האידיוטי הזה יש קסם מסוים: הרעיון שרבין ופרס הסתכסכו בגלל ג'ירפה נשמע כל כך מופרך, שאפשר לחשוד שמדובר בפנטזיה בראשיתית של הפוליטיקה הישראלית, המועתקת לחיי הג'ירפות. האלמנט הזר (ג'ירפה, מצלמה), נדחף בכוח אל תוך המעגליות המונוכרומטית של השיח הפוליטי שלנו, ובכך חושף במשהו את המוגבלות שלו.

זאת הסיבה שחביבים עלי מישדרים בסגנון "תוכנית כבקשתך" בהשתתפות פוליטיקאים, מהסוג ששודר בסוף השבוע בערוץ ההיסטוריה. כמה ידוענים, פוליטיקאים ימנים ואנשי תקשורת, התבקשו לבחור סרט תעודה היסטורי מתוך המבחר שמציע הערוץ, ולנמק את בחירתם. קיוויתי שההתייצבות מול תהום הזמן ההיסטורי תוציא לרגע את הנבחרים משיווי משקלם, ואולי תסחט מהם איזו תובנה בסיסית שתאיר במשהו את דיוקנם הרוחני. ציפיותי נכזבו כבר בסרט הראשון, שהוגש על ידי לימור לבנת. שרת החינוך, בתסרוקת של מפלצת, געתה ממסך הטלוויזיה ש"לעולם לעולם לא תתרחש עוד שואה". היא בחרה, איך לא, בסרט על אקסודוס, "התמצית של כל עילת קיומה של מדינת היהודים".

זאת בדיוק הבעיה בניסיון לשחק עם הפוליטיקאים שלנו באסוציאציות חופשיות. הם פשוט לא משתפים פעולה. המאמץ לחפור בקלישאות כדי להגיע לאיזה הבזק של אותנטיות נידון לכשלון, וחושף רק עוד ועוד קלישאות עד אינסוף, או לפחות עד סוף האייטם. עולמם הרוחני של המנהיגים שלנו תחום בגבולות הדקה וחצי של נסים משעל. לכן, כל תוכנית המנסה להאיר את חייהם הנפשיים של חברי הכנסת נראית כמו אנליזה שלא הצליחה. אני ממש לא מקנא בפסיכואנליטיקן שינסה להתעסק עם לימור לבנת או משה קצב. הם ישעממו אותו עד מוות.

גם הסרטים בערוץ ההיסטוריה נראים בדיוק אותו הדבר. בין הקטעים ההיסטוריים מתראיינים מומחים אמריקאים מפוקפקים עם קול באס ושיער שיבה מעוצב, רובם חוקרים במכונים של מחלקת המדינה או משרד ההגנה. אם בעבר הלא רחוק נכתבה ההיסטוריה כרומאן ריאליסטי או מחזה מוסר, הרי שהיום היא מופיעה בדמות thriller מזעזע אבל לא מתוחכם, שתמיד נגמר אותו דבר: הרעים מתים ואמריקה מנצחת. נשיא המדינה, בכל אופן, בחר דווקא לכוון קרוב לבית. "מדינת ישראל והעם היהודי מהווים השראה להרבה אומות. אין אח ורע לתקומת העם היהודי. לכן התכנית 'ישראל – לידתה של אומה' היא בעיני תכנית ראויה" זמזם קצב, האיש שקורא את "מלחמות היהודים" של יוספוס פלביוס מאז שנות ה-80. הבחירות האחרות היו מדכאות לא פחות. מתן וילנאי בחר בתוכנית על מלחמת אפגניסטן, ונימק בעילגות שזהו "פרק מרתק שכולנו לומדים ממנו על ההתעוררות באיסלאם, שכולנו סובלים ממנה". נתן שרנסקי, איך לא, הזמין תוכנית על הק.ג.ב. דווקא ירדנה ארזי הפתיעה, ובחרה בסרט משעשע על קים ג'ונג-איל, המנהיג האקסצנטרי של צפון קוריאה. אחרי רצף הפוליטיקאים המקומיים, כמעט הערצתי את הדיקטטור הקוריאני, שלדברי המומחים ביים חמש אופרות. יכול להיות שהוא הרעיב את בני עמו, אבל לפחות התעסק גם במשהו יצירתי.

חבל שאהוד ברק לא השתתף. לו דווקא יש עולם פנימי עשיר. לפני הבחירות האחרונות, הוא הבטיח שאם יפסיד ייסע לאיי פסחא, לראות את הפסלים הענקיים. מישהו חייב לשאול אותו איך היה.

___________________________
סוף השבוע בערוץ ההיסטוריה – בחירות של מפורסמים
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by