בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מצטערת, כבר בייצתי במשרד 
 
 
טל ארבל

טל ארבל איתרה ניצני סאטירה פמיניסטית ב"אפידורל", אבל המחסור בתעוזה הרגיש לה כמו תסמונת קדם וסתית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"אפידורל" היא עוד יוזמה מעניינת של yes+ לבידור מתוצרת מקומית שלא מנסה להיות יצפאן. ואין מדובר רק בתובנה שאפשר להצחיק גם בלי בדיחות עדתיות וטונות סלפסטיק. נדמה שיוצרות הסדרה חשו שתוכנית סאטירה עדכנית ונשכנית, כפי ש"אפידורל" מתיימרת להיות, זקוקה להצדקה פוליטית. כמו "החמישייה הקאמרית" בימיה העליזים, או "שי ודרור" ברגעיהם היפים, מאחורי כתפו של כל רגע קומי - הזוי וסיינפלדי ככל שיראה – אמור להופיע פרצופה המכוער של עוולה כלשהי: סטריאוטיפ מרושע, אפליה חברתית או סתם שרירות לב. התוכנית מכוונת אל קהל התל-אביביות המשוחררות לכאורה, אלו שמתייחסות לעצמן כאל פוסט-פמיניסטיות, אבל עדיין נאבקות במשקלן, חולמות על חתונה ומתחזקות סטנדרטים נוקשים של נשיות שהמציאו בעבורן אחרים.

"אפידורל" מורכבת ממערכונים קצרצרים, המוקדשים כל אחד לקלישאה אחרת על נשים: הצרפתיה שמאושרת כשהיא "בלי כלום" מתחת למעיל, הרווקה שמשקרת באופן כפייתי בעניין מצבה הזוגי, הדוגמנית האנורקטית בפרסומת לשלגון, זו שמתלוננת על בן-זוגה הרכרוכי ומתגעגעת לגבר אמיתי, ושחקנית הכדורגל העילגת, שאינה מוצאת את ידיה ורגליה ומתייפחת בעקבות כל אינטראקציה עם הכדור. מלוות באוהד קנולר בתפקיד הגבר התורן, איריס אברמוביץ', אפרת בוימולד, ריקי בליך ועינת ויצמן – כולן שחקניות מוכשרות – מתאמצות ללעוג לסטריאוטיפים המוכרים כל-כך, וחלק מהזמן אפילו מצליחות. שתי סצינות חכמות ומצחיקות - נטולות דיאלוג - נחרתו בזכרוני: באחת, מתנהלות הבנות-הפקידות על קצות אצבעותיהן ובלבוש בלרינות בחלל המשרד האפרורי, במעלית ובהפסקת הסיגריה. תנועותיהן, הלקוחות היישר מן הרפרטואר של "אגם הברבורים", אומרות רק קלילות, חן, והרמוניה. בשניה, מקנחת ריקי בליך את אפה בתרועה קולנית, ופורשת את ממחטת הטישיו כדי לבחון את התוצרת. המצלמה המתקרבת חושפת חופן זהבים, פייטים ושאר מנצנצים. בשני המקרים, הבדיחה היא על חשבון הנורמות שממשטרות את הגוף הנשי והופכות אותו נטול צרכים וחסר הפרשות, אבל גם על חשבון הנשים שחוות את גופן מבעד לעדשה הנורמטיבית הזו.

הבעיה עם יוצרות התוכנית, היא שלמרות היומרה לסאטירה פמיניסטית, הן משתדלות נורא שלא לצאת יותר מדי פמיניסטיות – כלומר, מין נשים מוזנחות, נטולות חוש-הומור, כאלו שהורסות כל בדיחה טובה ולא יודעות ליהנות מזיון טוב. מרוב השתדלות, הבדיחות שלהן נראות לפעמים כמו החיים, שמרניות ולא כל-כך מצחיקות. דוגמה לכך היא קטע פרודי על "מבט נשי" של בילי מוסקונה-לרמן. על המסך מופיעה קריינית מגוחכת, לבושה חליפה גברית הגדולה ממידותיה ומצוידת בקארה מהפיפטיז, שמספרת בקולה הנמוך והתקיף על אתרים בתל אביב הקרויים על שם נשים "חזקות ומשפיעות": מגדלי האופרה וינפרי, שוק מוניקה לוינסקי וכיכר דליה רבין. לא זו בלבד שהקריינית מפגינה בורות "נשית" אופיינית, והגיבורות שלה – פרט לווינפרי – הן נשים שנבנו בזכות קשריהן עם גברים ולא בזכות עצמן; הסאטירה אף מציגה את "המבט הנשי" כפרספקטיבה מעוותת על העולם, המתאימה את המציאות לצרכיה ומגייסת כל חלקה טובה למאבק בפטריארכיה מדומיינת. נכון שנשים הן לא טיפשות מטבען, חסרות אישיות ותוחלת ועסוקות רק בלבייץ ובלהתחנחן, אבל זה לא אומר שבשביל להוכיח אחרת, עליהן לוותר על הפריבילגיות הווגינליות שלהן. לפי "אפידורל", פמיניזם במובנו הקלאסי הוא לגמרי פאסה, ודמות הפמיניסטית סקסית בעיניהן בערך כמו שלי יחימוביץ' בעיני יוצרי "רק בישראל".

בקטע נוסף, נראית בחורה בחזיה ותחתונים המתוודה בפני הפסיכולוג שלה: "בזמן האחרון אני מרגישה שגברים כל הזמן מפשיטים אותי במבטים שלהם". התלונה המוכרת מקבלת ממדים של הנאה ארוטית כאשר המתלוננת מישירה מבט אל המצלמה וזעה מחויכת בכיסאה. פניה כמו רומזות לצופות בבית: זה נורא להתקיים כאובייקט מיני, אבל איך נוותר על התענוג הזה?

כמו ב"סקס והעיר הגדולה", המסר הוא שהנשים החדשות של העידן הפוסט-פמיניסטי יכולות להרוויח כסף, להזדיין כאוות-נפשן, ואפילו לכתוב סאטירה לטלוויזיה המסחרית, אבל הן אינן יודעות להגדיר את עצמן ללא נוכחותו המוחשית או המופנמת של המבט הגברי. בהתאם, הגברים, צורכיהם, עיסוקיהם וכו' משמשים נקודת ייחוס מרכזית בכל המערכונים: הנשים עסוקות ב"להשיג אותם", ללכוד את תשומת-ליבם, לבגוד בהם ולדבר עליהם. אפילו ברגעי הרפלקסיה העצמית על יצירת התוכנית, ישנו תמיד מחוץ לפריים איזה "במאי חתיך", "ספונסר שאהב את זה והולך להוציא עלינו חצי מיליון דולר", גבר ערום ש"הבטחנו לעצמנו שיהיה בכל תוכנית". לנשים האחרות בסביבתה יש מעמד של יריבות או שותפות, אבל היחסים ביניהן לעולם אינם מספקים או מעניינים לכשעצמם.

הפתיח של התוכנית, עם משטחי הורוד תות - ירוק דשא - צהוב לימון בצורות גיאומטריות וגימור מהוקצע, ותמונות השחקניות הצצות בין לבין, מזכיר יותר מכל את הפרסומות לליין החדש של דיזיין סנטר, והמסר בהתאם: נשים צעירות, יפות, אופנתיות ומגניבות שמייצגות לכאורה אורח חיים עצמאי ויכולות "ללכת הכי רחוק עם הראש שלהן", מסתפקות בלעצב רהיטים ולסגנן את המרחב של הבית. "אפידורל" יכולה היתה להיות פרועה יותר, לוחמנית יותר וכתוצאה מכך גם מצחיקה יותר, לו לא חששה כל כך לגדל שערות על הרגליים ולהבהיל את השכנים. בשלב זה, היא נותרת רק אפידורל – משכך כאבים לנשים שממשיכות למלא את תפקידן ברפרודוקציה החברתית.

__________________________________
אפידורל – יום שני, 21:30 בערוץ Yes+
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by