בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
גל פרידמן, יצאת גבר!!!1 
 
 (צילום: רויטרס)   
 
יוענה גונן

בתום טקס הסיום של האולימפיאדה, מנסה יוענה גונן לרדת לשורשי התאווה שלנו לגופים שריריים ומיוזעים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בעשרות השנים האחרונות, המחקר האקדמי החל לעסוק בגוף באופן כמעט אובססיבי. ואין הכוונה לביולוגיה, לכימיה ולרפואה - אלא דוקא לתחומי מדעי הרוח והחברה, כמו היסטוריה, ספרות ואנתרופולוגיה. גישות פוסטמודרניות (קיי, זאת הפעם האחרונה שאני אשתמש במלה הזאת בקטע) ערערו על הגישה המסורתית לפיה יש "גוף" ו"נפש" והנפש עליונה על הגוף. מבחינתם, הגוף הפך למושא המחקר, בתור האובייקט המרכזי דרכו יחסי כוח מעוצבים, ודרכו גם מתבצעת ההתנגדות לכוח.

רובנו צופים באולימפיאדה לא בגלל התרגשות כנה ואצילית מהספורט, אלא בגלל
התרגשות מהגופים השריריים שנחשפים במיטבם בבגדי גוף צמודים, ובגלל ניחוח הדם של המלחמה הלאומנית המובלעת לתוך המאבק על המדליות. סוציולוגים של ספורט טוענים ששורשיו של הספורט התחרותי המודרני נטועים באובססיה של המאה ה-19 עם דרוויניזם חברתי, כשהספורט נתפס כחלק חיוני מהשכלתם של בוני אימפריות, שיחנך אותם לערכים גבריים כמו נחישות, עוצמה ושליטה.

אך אותו גוף שרירי שאנו טורחים להזיל עליו ריר במשך שבועיים של אולימפיאדה, הוא למעשה גוף שנהיה גרוטסקי וכמעט מפלצתי. זהו גוף שכל כולו מוקדש למטרה אחת, וכל חלקיו משמשים רק לתמיכה באותם איברים המסייעים להשגת מטרה זו. במובן מסוים, הגופים המרוטים (והיפהפיים) של האתלטים הזכירו לי את גופיהן של חיות בתעשיית הבשר, תרנגולות שהושבחו גנטית עד שפיתחו חזה עצום שהן אינן מסוגלות לשאת את משקלו, או אפרוחים שגדילתם מואצת באמצעות הורמונים כדי למקסם את הרווח של המגדל.

כך, חותרי קייאקים בעלי שרירי ידיים אדירים ורגליים דקיקות, מתעמלות קרקע זערוריות לעומת אצני מאה מטרים מגודלים, קופצות לגובה מוארכות ורצי מרתון קומפקטיים ומעוני פנים, כל אלה הקיפו אותנו במשך שבועיים והשתלטו על מרחב דימויי הגוף שלנו. גופיהם החסונים והיעילים באופן מקסימלי קיבלו השראה, ללא ספק, מכתביו של חובב ה-BDSM מישל פוקו, העוסק רבות ביחסי כוח על ובתוך הגוף. ליחסי כוח חברתיים, אומר מישל, יש השפעה מיידית על הגוף: הם משקיעים בו, מאמנים אותו, מענים אותו, מכריחים אותו לעשות דברים ולבצע טקסים. האין זה נשמע כמו תיאור מדויק של היחסים בין לימור לבנת לבין גופי הספורטאים שלנו?

כמו החיילים הנשלחים על ידי המדינה לעבור ייסורים פיזיים בשדה הקרב, כך נשלחים גדודי האתלטים לעבור ייסורים בשדה האיצטדיון. טקסי הפתיחה של האולימפיאדה ממילא נראים כסימולציה של תמרוני מלחמה מרובי דגלים. מי שהצליח לענות את גופו בצורה האיומה ביותר, זוכה לעמוד לצלילי שירת ההמנון הלאומי והנפת הדגל, ברגעים שחושפים את שורשיו הלאומניים האמיתיים של כל הספורט הזה. לא שזה לא יפה, כל הספורט הזה, זה מקסים ומרתק ולפעמים אפשר להסתכל רק על התחרות ועל היכולת האנושית להתעלות ועל נצחון הרוח האנושית וכל הג'אז הזה; אבל כששומעים שרוכבת האופניים הקנדית שהביאה מדליית כסף התאמנה ברכיבה בתוך סאונה כדי לדמות את תנאי האקלים היווני, משהו בתמונה העכורה מצטלל, ואין ברירה אלא להביט בכנות בדימוי הנחשף.

למרות העינוי הפיזי, הניצול המקסימלי והגרוטסקי של איברי הגוף, וההיבטים הלאומניים של כל אלה, הגוף האולימפי מייצר גם דימויים מעוררי תקווה, בעיקר בתחומי הנזילות המגדרית. הנשים באולימפיאדה מציבות דימוי גוף חסון ואקטיבי, הנחשב לגברי. האתלטיות מציגות איום גלוי על ההנחות הגבריות המגולמות בספורט, ולכן פעמים רבות אף מוצגות כ"גבריות" או כ"לסביות" כדי להציגן כסוטות חברתית שאינן משפיעות על הקטגוריות החברתיות הנורמליות.

גם הברון פייר דה קוברטן, מייסד המשחקים האולימפיים המודרניים ששמו עלה פעמים כה רבות בשבועות האחרונים, ראה את הספורט הנשי כ"מנוגד לחוקי הטבע" וטען שזהו "המראה הבלתי אסתטי ביותר שעין אנוש יכולה להגות בו" (מכאן ברור שדה קוברטן לא חי כדי לראות את הודפת כדור הברזל הקובנית שזכתה בזהב, או את נבחרת הכדורסל האוסטרלית; הה, מי יתנני והייתי נערת המגבות המטונפות שלהן).

אלא שבאופן שחמק מעינם הפקוחה של שוטרי המגדר, גם האתלטים הגברים מערערים על החלוקה המלאכותית הזו בין "גברי" ל"נשי". ואין הכוונה לניחוח ההומו-ארוטי שעולה מתחרויות שבעברן הרחוק נערכו בין נערים עירומים, במדינה שהכירה באופן רשמי ביחסים בין גברים לנערים. הגוף של האתלט האולימפי הוא גוף שהופך אובייקט לצפייתם ולהנאתם של אחרים. כך, בחברה שבה נשים צריכות לענות את גופן בדיאטות, מריטת שערות וניתוחים פלסטיים כדי להפוך לאובייקטים לצריכה גברית, גם אתלטים צריכים לענות את גופם כדי להפוך לאובייקטים השריריים והחלקים של אותם צרכנים ממש.

לאחר טקס הנעילה רווי האש ותמרות העשן של אמש, הגיקים שבינינו יוכלו לנצל את ארבע השנים הקרובות כדי להעריך את ההשפעה שיש לאולימפיאדות המודרניות על דימויי הגוף שלנו ועל הטכנולוגיה הפוליטית שמפעילה המדינה על גופינו. כדי לא לצאת חלילה מכוערת, משעממת וסתומה כפי שיציגו אותי ההוגים וחוקרי תופעת האולימפיאדה כאן בתגובות, אין לי אלא לסיים ולומר: גל פרידמן, העם מאחוריך!! יצאת גבר!!!!!!1!
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by