בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זקנים על אוכפים לוהטים 
 
 בתמונה: עטיפת הדיסק songs from the wood   
 
אסף אביר

אסף אביר היה בהופעת אגדת הרוק מהסבנטיז, ג'טרו טאל, וחזר מאושר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מחוץ לתיאטרון הרומי בקיסריה עמד אתמול גבר מקריח כבן 45, ובעיניים מתחננות שאל את האנשים אם יש להם כרטיס מיותר להופעה של ג'טרו טאל. לא ברור היה מהיכן הגיע, וכמה זמן חיכה שם בתקווה שייתקל באיזה ספסר מושיע. לפי הבגדים שלבש, הוא יכול היה להיות כל דבר בין מנקה רפתות למנכ"ל. ככל הנראה הוא היה יותר קרוב למנכ"ל.

זה אחד הדברים שמייחדים את הקהל של ג'טרו טאל. כבר בפקק התנועה בדרך לקיסריה אפשר היה להבחין בדימיון בין הראשים העצבניים בתוך המכוניות: קוקואים, זקני תיש, משקפים עגולים, כמעט כל נהג בפקק נשא אחד מסימני הזיהוי של הגיק-רוקריות, של האנשים שלצד שאר הריגושים בעולם, הם מתרגשים גם מתקליטי ויניל של ג'נסיס מתקופתם עם פיטר גבריאל, או מהופעה חיה של ג'טרו טאל, אגדת הרוק משנות השבעים.

לבן ה-45 לא היה סיכוי גדול למצוא כרטיס (אם מצאת, תשאיר תגובה). ספסרים אפשר למצוא בהופעות איחוד של משינה, או אצל U2. ספסרות להופעת ג'טרו טאל נשמעת להם כמו משהו בין בדיחה לטעות של טירונים. הם יודעים שלשם בא קהל מסוג אחר.

ג'טרו טאל הגיעה לישראל בתקופה מביכה בקריירה שלה. התקופה הזו נמשכת כבר 24 שנים. בתחילת שנות השבעים הם היו תופעה: להקה אינטיליגנטית ומורכבת מכדי לזכות לפופולריות של הסטונס ולד זפלין, ובכל זאת יצרה תופעות של קהל היסטרי, וכבר בגיל שנתיים מילאה איצטדיונים, בהופעות ששילבו מוסיקת בלוז-רוק עם חליל צד, קתרוס וגיטרות אקוסטיות.

טאל נודעה בהופעות הליצניות שלה. בחלקן, התחפשו הנגנים לאנשים זקנים, וכאילו גילמו את "להקת הקשישים ג'טרו טאל". הדמויות החביבות על איאן אנדרסון, הסולן-חלילן, היו של קבצן זקן ופראי, או של זמר נודד פראי לא פחות. התיאטרליות הרבה של ההופעות הפכו אותן ליותר מהופעת רוק "רגילה". הן הפכו בעיני הצופים לחווית "המופע של ג'טרו טאל", שבו הלהקה ספק המציאה את עצמה כל פעם מחדש – ספק עשתה פארודיה על עצמה כל פעם מחדש.
 
 
אחרי כמה שנים רעות, שהולידו אלבומים מצויינים אך משוללי הכרה, נדמה היה שהצלחתה של הלהקה היתה עוד תופעה חולפת מהסוג של תחילת שנות השבעים. אבל אז, ב-1977, חזרה ג'טרו טאל בקאמבק מוסיקלי ובימתי שכבש גם את המבקרים וגם את הקהל, והנציח את מקומה בפנתיאון של אגדות רוק-האיצטדיונים.

אלא ששם זה נגמר. בשנות השמונים היא נשארה, מוסיקלית ובימתית, "ג'טרו טאל, אגדת הרוק של סוף שנות השבעים". איאן אנדרסון חווה עשור של בעיות הסתגלות מוסיקלית ומחלת גרון אחת, וכשניסה "לחזור לשורשים" בתחילת שנות התשעים, הוא גילה שהוא בן 45. חלילן מהטובים בעולם, נגן גיטרה אקוסטית ברמה נדירה, ומנהיגה של ג'טרו טאל, אגדת הרוק מסוף שנות השבעים. למרבה הצער הוא לא היה יותר מזה – לא הפרא האציל מ-1973, ולא מישהו שעתידו כזמר רוק מתמשך אל מעבר לאופק.

להופעה אתמול הוא הגיע בגיל 57 ושלושה שבועות. הלהקה שלו הפכה לפארודיה השובבה שחיברה בעצמה – על עצמה – בתחילת שנות השבעים. להקת הקשישים של ג'טרו טאל. קשישים זו לא מילה. אנדרסון, הגיטריסט מרטין בר והמתופף המגודל דון פרי נראו, כאילו בכוונה, כמו שלושה "אולד טיימרס" אמיתיים, ישישים מופלגים ולמודי במה, שחזרו מהגמלאות במיוחד כדי לעשות שוב את המופע של ג'טרו טאל, כמופע מחווה להם-עצמם.

זה ניכר בבחירת השירים, שכללה יותר קטעים אינסטרומנטלים שאיפשרו לאנדרסון להפליא בחליל, ולהניח לגרונו ולקולו השחוק עד דק. זה המשיך בכך שלא התביישו לתת ביצועים יבשים לכמה מהשירים הקלאסיים, כמו בודפשט ואקוואלנג, בעוד שאת המקוריות והאהבה הם השקיעו דווקא בביצועים של בלאדות אקוסטיות מעודנות כמו "מאד'ר גוּס". זה ניכר גם בהעמדה שלהם, שלא פעם וכנראה במכוון הובילה את אנדרסון ובר לעמדה החביבה עליהם של נגינה פנים אל-פנים, הרחק מהקלידן והבסיסט, אבל היישר מתחת לתופים של דון פרי. המראה של שלושתם יצר תמונה מרגשת של רוקרים לבני שיער וזקן, "עושים זאת שוב", ועושים זאת כמו שצריך – כולל הקפצת הקהל על הרגליים והעלאת תשואות וצעקות כמו שעושים בהופעת רוק.

אך היה בכך יותר מהדר הזיקנה. הביקור הקודם של טאל בארץ היה בתקופה שבה ניסו להציג את עצמם כלהקת רוק אקטואלית. אך הבומבסטיות הבימתית ואימוץ הגרון של אנדרסון גרמו לאותו מופע להיראות כמו חיקוי חסר אירוניה של ג'טרו מהעבר. במופע אתמול הם היו לג'טרו טאל של ההווה, שהיא אולי האותנטית ביותר שיש – זו הג'טרו ששלושה עשורים לפני קיומה, היא כבר היתה מודל לחיקוי, בפארודיות שבעצמה, בעבר, ביצעה על עצמה, גרסתה בעתיד שלימים הפכה להווה.

הרכות וחוסר היומרנות של ההופעה – שידעה גם להיות רוקרית, ואפילו לתת בראש של מי שהגיע עם מצב הרוח המתאים – היו הדבר המרגש ביותר בה. ואולי, אם אנדרסון הבחין בכך, הוא יוכל להסיק סוף סוף שמעריציו לא דורשים ממנו לחדש; שבניגוד לטענותיו בראיונות, האלבום הטוב ביותר של ג'טרו טאל כן הוקלט - לעזאזל, הוא גם אחד האלבומים הטובים בהיסטוריה; שלא כולם מזדקנים יפה כמו קרוסבי סטילס נאש ויאנג, אבל שהוא ספציפית, בשביל לזכות באהבת קהלו, צריך רק להמשיך להניף את הרגל באוויר, בזמן שהוא מענג את מעריציו בחרחורי החזיר שלו דרך החליל; ושאולי גם כשיוריד את הרגל לקרקע, ימשיכו לאהוב אותו. זה איאן אנדרסון, וזו להקת הרוק האגדית ג'טרו טאל.

נ.ב
והערה למאבטחים בהופעה: אין לי מספיק מילים חוקיות לתאר אתכם. רק הצעה ידידותית: כשאנשים בני 35 רצים בהתלהבות לכיוון הבמה שעליה מופיעה ג'טרו טאל, תנו להם לרוץ, ולהגיע עד אליה. הם לא ינסו לחטוף לאנדרסון את החליל. הם יודעים מה הם עושים והיכן הם נמצאים. אתם לא.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by