בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אמן על האש 
 
 עינת עמיר ומכרים, צילום: תמי ריקליס   
 
תמי ריקליס

מדור אמנות חדש יציג בכל שבוע אמן רלוונטי אחר, ולספתח – עינת עמיר, בת 25, אמנית וידאו שמשתמשת בדראג כאקט פוליטי, עם חיבור ל"כל החרא הזה של הציונות"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך "boi" – וידאו עם בנות דתיות לצלילי "בואי כלה"
 מתוך "boi" – וידאו עם בנות דתיות לצלילי "בואי כלה"    
"אמנות טובה לא נמצאת בבועה – היא מגיבה לסביבה שלה, תופסת נוכחות שהיא סוג של תרומה בסביבה הזו, נותנת לדברים ייצוג מזווית אחרת" (עינת עמיר)



.
 
הדמות שלך בעבודות היא תמיד קצת סליזית, בוטה. נעה בין המקום החזק והבהמי לבין המקום הלוזרי, הדפוק.
"זה בדיוק המקום של האנטי גיבור, הלא יפה, הלא נאהב. מהעמדה הזאת אני יכולה להעביר ביקורת על הכוח של המיינסטרים – הוליווד של ההפי אנד, שבה האנשים היפים והטובים מצליחים. זה גם המקום שחוסר הביטחון שלי כבנאדם והרצון להיות נאהבת ולתקשר מתמזג עם הביטחון העצמי שלי באמנות".

מאיזה מקום מגדר ופרפורמנס מעסיקים אותך?
"המקום המגדרי מאד נוכח בחברה הקרובה שלי, אבל הנושא הזה אפילו יותר מעסיק אותי מחוץ לה, כשאני לא עם החברות שלי, בתור לבנק או כשאני מנסה להתקבל לעבודה. כל העניין הזה של להיות אשה ומה זה אומר ולמה מצפים ממני ואיך אני מגדירה את עצמי מול העולם – אלה דברים שאני חיה אותם כל הזמן בכל מיני סיטואציות שונות והם חלק משמעותי בהוויה שלי. לעצמי אני לא מצמידה הגדרה אחת ספציפית, הגדרות זה משהו שאנחנו משתמשים בו כדי ליצור הגנה מול הסביבה, ובמקרה שלי, או של כל מי שקצת לא עונה על ההגדרות הסטריאוטיפיות של מהי אשה ומהו גבר, הצורך והעיסוק בזה הם אינטנסיביים.
 
מתוך הווידאו "נשים רוקדות" ( לצפייה לחץ על הלינק בסוף הכתבה)
 מתוך הווידאו "נשים רוקדות" ( לצפייה לחץ על הלינק בסוף הכתבה)   
"יש בשנים האחרונות הרבה אמנות 'נשית' ואמנות פמיניסטית, אבל אמנות קווירית יש מעט מאד. אני מרגישה צורך שתהיה, ויש לי רעב עצום לעניין ולחיבור של זה להוויה הישראלית-פלסטינית וכל החרא הזה של הציונות. להיות קוויר בארץ הקודש זו חוויה מרתקת וייחודית, ואני חושבת שבמציאות הישראלית העניין של לסרב להגדיר את עצמך תחת זהות מסוימת הוא סירוב רדיקלי, בהתחשב בכל המערכות הכל כך מיינסטרימיות והמובנות מאליהן פה, כמו הצבא והדת. בגלל זה כשעשיתי את הווידיאו 'Boi', הרעיון היה לנסות למצוא לעצמי מקום בסיטואציה הכי קיצונית שיש, לבדוק לאן אני הולכת כשאומרים 'הגברים לפה והנשים לשם'".

את בעצם מחקה סיטואציה לא מוצלחת של פיתוי.
"כל העבודות שלי הם עבודות של חרמנות. העניין של הפיתוי מאד נוכח בהן. השימוש מצד אחד בגוף בתור אובייקט אמנותי ומצד שני בתור מושא התשוקה עצמו זה משהו נפוץ בעבודות פרפורמנס. ב'נשים רוקדות' אני משחקת דמות של גבר מאצ'ואיסט בהמה אבל במקביל מכניסה ג'סטות נשיות נורא - נוגעת לעצמי בציצי ומאוננת/מגרבצת. אני גם הגבר הזה, גם האשה הזאת שעליה השיר - שצריכה לרקוד, להוליד ילדים, להיות במטבח ולמות - וגם לסבית חרמנית. זה הכל ביחד. אולי הרפרנס הרלוונטי לעבודה הוא דראג, דראג כאקט פוליטי".
 
 
ומה בהמשך?
"חשוב לי לומר שאני לא בהכרח מתייגת את עצמי כאמנית שמתעסקת רק בנושאים הומו-לסביים או קוויריים, אני לא מתחייבת להיות נושאת הדגל. זה מה שיש כרגע וגם העבודה הבאה שלי קשורה למקום של דראג. מעניין אותי ליצור סוגים שונים של אינטראקציה במקומות מגוונים, ולהגיע לדיאלוג עם הקהל. אני מציגה במוזיאונים ובגלריות כי הם נותנים כבוד לעבודה, אבל הצגתי גם במקומות פחות קונוונציונליים, כמו מסיבת הקוויריפאדה ופסטיבל הסרטים הלסבי".

קטע מתוך "נשים רוקדות"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by