בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דפוק וזרוק ברדינג ובלידס, חלק א' 
 
 אל. אס. די סאונדסיסטם עושים שמח, צילום: דורון חלוץ   
 
דורון חלוץ

דורון חלוץ היה בפסטיבל רדינג וחזר כדי לספר; חלק א': גרהם קוקסון וסופר פארי אנימלז מאכזבים, אל.סי.די סאונדסיסטם מלהיבים, ופיצ'ז מנג'סת עם אלקטרו מהביבים

 
 
 
 
 
 
 
 
 

1. דה הייבז, אל.סי.די סאונדסיסטם

סולן צ'ק צ'ק צ'ק חושף טפח, צילום: דורון חלוץ
 סולן צ'ק צ'ק צ'ק חושף טפח, צילום: דורון חלוץ   
ההופעות מתחילות מדי יום בשעה 12 בצהריים, אבל עד שהגעתי לשטח הפסטיבל ביום שבת כבר נהיה חמש וחצי אחר הצהריים. דילמה ראשונה: דה הייבז על הבמה המרכזית או אל.סי.די סאונדיסטם בבמת הדאנס. ככה זה, כש-140 להקות מופיעות במקביל על ארבע במות נפרדות, קורה ששני אמנים אהובים מתחרים ראש בראש על תשומת הלב של הקהל. צרות של עשירים.

הדילמה נפתרת מהר, כי דה הייבז עולים על העצבים. הספקתי לשמוע אותם מבצעים את הסינגל הטרי "Walk Idiot Walk" ועוד צמד שירים מהאלבום הקודם, אבל הסולן שלהם דיבר כל כך הרבה בין השירים, וכאלה שטויות מנדנדות, שחתכתי מייד.

למרבה השמחה, אל.סי.די סאונדסיסטם נתקעו עם בעיות סאונד והתחילו את ההופעה באיחור, ככה שלא פספסתי כלום. ג'יימס מרפי, הסולן, הוא המפיק החם של הרגע כמחצית מהצמד DFA, שנחשב לאחד האחראים הבולטים לגל הPאנק-Fאנק של השנתיים האחרונות. על הבמה, החבורה נראית מעט אבודה ומשועממת, אבל נשמעת לגמרי מצויין, ומעוררת תיאבון גדול לקראת אלבום הבכורה המתקרב. הסט מסתיים עם הסינגלים המוקדמים שלהם "Losing My Edge" ההמנוני ו"Yeah". הקהל מצטרף בפזמון החוזר, והגיטריסט-פרקשינסט של ההרכב, שלובש חליפת אדידס כחולה ונראה קצת כמו פועל בניין רומני, מפרגן בחזרה ומחלק לקהל את הבירות שנשארו ללהקה בסוף ההופעה.
 

2. פיצ'ז, Ash, צ'ק צ'ק צ'ק

קוקסון מאכזב, צילום: דורון חלוץ
 קוקסון מאכזב, צילום: דורון חלוץ   
בניגוד מוחלט לאל.סי.די סאונדסיסטם, ההופעה של פיצ'ז (בבמת "רדיו 1") נראית פיצוץ, אבל נשמעת מעפאן. לבושה במכנסוני שחלה בוורוד מזעזע, קשורה בחבל כחול ומלווה בשתי רקדניות קוזינות הלבושות כחתולות מין, פיצ'ז מנסה להיראות ולהישמע כמו מהפכנית פוליסקסואלית או משהו כשהיא נובחת את האלקטרו הדקדנטי והאלים שלה. אבל זה לא עובד. התזוזות שלה על הבמה כל כך מתוקתקות ומדוייקות, והשירים מהאלבום האחרון כל כך משעממים, שהעסק נראה חלול ביותר, וממצה את עצמו בצ'יק.

תוך עשר דקות אני חותך לבמה המרכזית, כמה דקות אחרי שלהקת אש (Ash) עולה עליה. האלבום האחרון של הרביעייה האירית אמנם לא משו, אבל זה לא ממש משנה הערב כי למרבה השמחה הם מבססים את הסט על מיטב להיטיהם מעשר שנות קריירה, בהם כמה שירים מצטיינים בהחלט. ההופעה מסתיימת בשירה בציבור של "Burn Baby Burn", וזה הזמן לחזור לאוהל הדאנס, שם התחילה לפני דקות אחדות ההופעה של !!!.

אם עד עכשיו אופן ההגייה המדוייק של שמה של השביעייה האמריקנית היה מוקד למיני ספקולציות, עכשיו זה כבר רשמי: !!! זה צ'ק צ'ק צ'ק. כך, בכל אופן, מבטא זאת הסולן האקסטטי ניק עופר כשהוא מציג את הלהקה. הצ'ק צ'ק צ'קים מתגלים כחיות במה אמיתיות. עופר מקפץ על הבמה כצפרדע בבלנדר, מטפס לזוועת אנשי הביטחון גם על הגדר שמפרידה בין הבמה לקהל, ומזיע חזק גם מהחריץ של תחת. והוא לא לובש תחתונים.

"אני יודע שאנחנו באוהל הדאנס", אומר עופר, "וההופעה שלנו היא כאילו להקת רוק, אבל היי – אתם יכולים לרקוד". ועוד איך. המוזיקה שלהם נשמעת פגז, וגם ג'ון מרפי מיודענו עומד בצד הבמה ונראה מבסוט.
 

3. גרהם קוקסון

סולן סופר פארי אנימלס חושף רעמה לא חתיכית בעליל, צילום: דורון חלוץ
 סולן סופר פארי אנימלס חושף רעמה לא חתיכית בעליל, צילום: דורון חלוץ   
גרהם קוקסון, הגיטריסט הפורש/מופרש של בלר, התחיל להוציא אלבומי סולו עוד כשהיה חבר של דיימון אלברן. אבל האלבומים שלו אף פעם לא היו מספיק קומוניקטיביים או מעניינים, ונשמעו כמו סתם פריקת אנרגיות של ילד משועמם. אלבום הסולו החדש שלו דווקא מאוד פופי ובלרי ונחמד. בהתאמה, גם הציפיות מההופעה של קוקסון היו גבוהות.
רק שכבר מהתחלה זה מריח מוזר.

קוקסון עולה לבמה לבוש בבלייזר כחול, צעיף דיילות צהוב, מכנסי ג'ינס מקופלים עד מעל לקרסול ונעלי אולסטאר אדומות, ונראה כמו הכלאה בין צ'יקי ארד לאוסקר וויילד. גם ההתנהלות הבימתית שלו מעט אוטיסטית, וההופעה לא מצליחה לסחוף במיוחד, אף על פי שקוקסון שר את כל השירים היפים מהאלבום החדש שלו. הוא מסיים בקאבר ל"That’s When I Reach For My Revolver" של מישן אוף בורמה ובסינגל המדליק "פריקינ אאוט", אבל מאכזב את המעריצים ששואגים בקצב "בלר! בלר!" ולא נענים. למעשה, התגובה הרשמית של קוקסון היא: "זה השיר האחרון. אין לנו מספיק זמן, אבל תעשו חיים. אחרי זה יש את הסופר פארי אנימלז".
 
 

4. סופר פארי אנימלז

 
זה דווקא התחיל נפלא, עם "Slow Life" מהאלבום האחרון והפיצוצי "פאנטום פאוור", על רקע קטעי וידאו מסטוליים מהדיוידי שנלווה אליו. גראף רייס, הסולן, מבצבץ מאחורי קלידים בירכתי הבמה, ולא בפרונט כמקובל. הוא לובש מעיל גשם אדום וקסדת פאוור ריינג'רס, ונראה הזוי כתמיד. כשהוא מסיר את הקסדה ומתגלה הליפה שהוא גידל על ראשו, לא נותר אלא להצטער על עוד בחור חתיך שהפך את עצמו לפודל היפי. אבל מילא זה, סתם ענייני אסתטיקה. הבעיה היא שסופר פארי אנימלז ניגנו סט מוזר ומבאס.

באמצע ההופעה שלהם "השתלטה" על הבמה במפתיע חבורת הראפרים הוולשית גולדי לוקינ צ'יין, וביצעה את אחד משיריה בשיתוף החיות השעירות מאוד תוך התזת בירה איש על רעהו והתפרחחויות שכאלה. נחמד וזה, אך האם לשם כך התכנסנו כאן הלילה? לא.

לאחר מכן, מקץ שמונה שירים בלבד, החלו הסופרז לבצע את "The Man Don’t Give a Fuck". הם ירדו מהבמה כשהשורה האחרונה שלהם ממשיכה להתנגן, מסומפלת בלייב. הסימפולון התפתח בהדרגה לטכנו מגניב, שנמשך ונמשך ונמשך בזמן שעל הבמה לא קורה כלום, וכל העסק התחיל לייגע את התחת באיזשהו שלב. מקץ עשר דקות שנדמו כנצח חזרו הסופרז לבמה בתחפושות של יטיז, ושרו את סוף השיר כשאליהם מצטרפים שוב חברי הגולדי לוקינ' צ'יין פלוס סולן Ash, טים ווילר, וכמה אורחים רנדומליים שהצטופפו מאחורי הקלעים.

תחפושת נחמדה, אבל בשביל זה לייבש אותנו לדקות ארוכות? ועוד לחשוב שלשם כך ויתרתי על סט תיקלוט של 2 מאני דיג'ייז – צמד התקליטנים הבלגים הנערצים שהפכו את שקשוקת המאש אפים לגורמה איכותי – שנערך במקביל באוהל הדאנס! במילה אחת, גדי: אכזבה.

ומחר, בחלק ב': מוריסי מהמם, אלכס מפרנץ פרדיננד מצטלם, ג'ק ומג ווייט עושים ג'ם
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by