בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דפוק וזרוק ברדינג ובלידס, חלק ב' 

דפוק וזרוק ברדינג ובלידס, חלק ב'

 
 
דורון חלוץ

דורון חלוץ התפנן בפסטיבל הרוק הנחשק וחזר כדי לספר; חלק ב': מוריסי לוהט אש, ג'ק ווייט מתקשקש, אלכס מפרנץ פרדיננד חוטף פלאש. וגם הצצה למתחם הוי.איי.פי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
יש אור שלעולם לא כבה, צילום: דורון חלוץ
 יש אור שלעולם לא כבה, צילום: דורון חלוץ   
בניגוד לשני הימים שפתחו את הפסטיבל, רוב ההופעות המעניינות של יום ראשון, היום הסוגר, התקיימו על הבמה המרכזית. החל מחמש וחצי אחר הצהריים עלו עליה בזה אחר זו פרנץ פרדיננד, הליברטינז, מוריסי והווייט סטרייפס. בבמות הצדדיות עוד התקיימו כמה הופעות מסקרנות במהלך היום (אם.סי5, מארק לנגן, טי.וי און דה רדיו, בלוק פארטי וסטריאולאב, ששיעממו ת'תחת ברמות קשות), אבל אף אחד לא יכול על כוח המשיכה של הנ"ל.
 

1. מוריסי

האורדינרי בויז והגרוב הטוב, צילום: דורון חלוץ
 האורדינרי בויז והגרוב הטוב, צילום: דורון חלוץ   
נתחיל מהשורה התחתונה. ההופעה הכי מהנה, מרגשת ומהממת באופן כללי בפסטיבל השנה היתה של מוריסי. למרבה השמחה, הילדים בקהל נשפכו יותר מהווייט סטרייפס שעלו אחריו, ככה שבינתיים אפשר היה להידחף ממש לשורות הראשונות.
מוריסי מתחיל בהפגזה כבדה, עם "How Soon Is Now" של הסמיתס, וממשיך לשורת קלאסיקות מהקריירה הארוכה שלו, הן סוליקו ("Everyday is Like Sunday", שמשתלב היטב עם היות ההופעה ביום ראשון) והן עם הסמיתס ("There Is a Light That Never Goes Out"). אני שומעת/ את השיר הזה/ ומשתגעת.
בהמשך עובר מוריסי בעיקר לשירים מאלבומו החדש, "You Are The Quarry", כולל כמובן "Irish Blood, English Heart", "The Last of the Gang to Die" ו"Let Me Kiss You", אותו הוא מציג בתור הסינגל הבא שלו. והכל נשמע אחלה בחלה.

מוריסי מפגין דרמטיות אלגנטית ומאופקת. הוא רוקד, אבל לא משתולל. נותן כמה פוזות מאגף הדיוות ואפילו נשכב על הרצפה, אבל לא קופץ כמו כל הצעירים הפוחזים מעמדת התופים ומלקק את האוזן של הגיטריסט.

מוריסי הוא גם היחיד ממופיעני הפסטיבל שאינו מנסה להיות נחמד ותודה שבאתם בלה, ובין השירים מפרגן לעצמו כמה השתלחויות. הוא נכנס בתחנת רדיו 1 – אחת מנותנות החסות לאירוע, אגב – שפסלה לשידור את הסינגלים האחרונים שלו; בטוני בלייר, ש"אם אתם מצביעים עבורו זה כאילו שהצבעתם לבוש הפאשיסט"; וכו'. גם את הקהל הוא עוקץ מדי פעם, כשהתשואות לא מספיק רמות לטעמו. "לא באמת אהבתם את השיר הזה, נכון?", הוא שואל אחרי שסיים לבצע אחד משיריו. "ובכן, עכשיו מאוחר מדי, כי כבר שרתי אותו".

הבמה מעוצבת כמו במופעים מדגם פרנק סינטרה בלאס וגאס, כששמו של מוריסי מרוח לרוחבה באותיות ענק, מוארות בנורות צבעוניות. הוא לובש חליפה כהה, והבלורית המפורסמת שלו – בחסות מפרצי גיל המעבר - כבר נראית יותר כמו מוהיקן. בכלל, מוריסי משחק הרבה בשיער במהלך ההופעה, ונראה שמדובר בנושא רגיש. בשנייה שהוא יורד מהבמה מתחיל גשם. שוב הגשם/ יורד/ אני בוכה/ מתרגשת/ ומחכה לך.
 

2. דה אורדינרי בויז

פרנץ פרדיננד בחורים טובים, צילום: דורון חלוץ
 פרנץ פרדיננד בחורים טובים, צילום: דורון חלוץ   
לפי התקשורת המקומית, מוריסי לא הירשה לאף אחד לעמוד בצידי הבמה במהלך ההופעה שלו, למעט שני אנשים: אחיינו, והסולן של להקת דה אורדינרי בויז.
דה אורדינרי בויז הופיעו כאן (בבמת "רדיו 1") מוקדם יותר באותו יום. מדובר ברביעיית רוק-בריטי לפי הספר, שהוציאה לפני חודשיים אלבום בכורה בהפקת סטפן סטריט מתהילת הסמיתס והאלבומים הראשונים של בלר. מוז מעריץ אותם, וגם גייס אותם להופיע לפני כמה חודשים בפסטיבל מלטדאון הלונדוני שהוא שימש כמנהלו האמנותי.

על הבמה, הבנים הרגילים מותחים כמעט עד הקצה את קלישאת הבריט-רוק. דגל בריטניה תלוי ברקע, והבגדים שלהם מצייתים לדרס קוד של שוחרי בריט פופ באשר הם: נעלי זמש חומות, ג'ינס וחולצות פולו או כפתורים. מבחינה מוזיקלית הם אמנם לא מביאים שום בשורה חדשה, אבל לפחות הם מעתיקים מלהקות שאני אוהב, מדה ג'אם ועד דה סטרוקס. כמו כן יש להם גרוב טוב על הבמה וסולן חתיך.

הגיל הממוצע בשורות הראשונות בקהל די זעיר הפעם, נגיד 16, מה שמעלה את
התהייה שמא בעצם מדובר בבויז באנד שפשוט טוחנת נוסחאות בריט-פופ במקום לחקות את בויזון. הקהל, בכל מקרה, נשפך מהם לחלוטין, ויודע לשאוג את כל השירים בעל פה. בסך הכל היתה הופעה די כיפית, ותמיד נחמד להכיר מקרוב להקה חדשה כשיש לך שלושת-רבעי שעה פנויה עד שתתחיל ההופעה של פרנץ פרדיננד.
 
 

3. פרנץ פרדיננד, הליברטינז

הווייט סטרייפס מושכים זמן, צילום: דורון חלוץ
 הווייט סטרייפס מושכים זמן, צילום: דורון חלוץ   
פרנץ פרדיננד היא אחת משתי הלהקות החדשות שהכי אהבתי השנה (לצד הסיזור סיסטרז), ולפיכך ההתרגשות לקראת ההופעה שלה גדולה. בשעה חמש וחצי עולים חברי הרביעייה הסקוטית לבמה המרכזית, חנוטים בחליפות שקיבלו מבית האופנה דיור. אלכס קופרנוס, הסולן שלהם, מרח פס שחור מסביב לעיניו, אותן הוא פוער כל שתי שניות. הוא רוקד הרבה עם כפות הידיים, בסגנון ג'ארוויס קוקר האליל. ולגיטריסט שלהם בכלל יש פרצוף שמזכיר את קוקר.

הפרנץ פריננדים מנגנים כמעט את כל שירי אלבום הבכורה המדליק שלהם, ואפילו שני שירים חדשים. הם נשמעים סבבה למרות שהסאונד קצת מתפקשש להם, כשהווליום של ההופעה נחלש בפתאומיות ואז חוזר לעצמו. אולי בגלל הרוח החזקה והגשם הקל.
ההופעה הזאת שייכת לסוג ההופעות שלמרות שהן מהנות מאוד, אין הרבה מה להגיד עליהן. ארבעה בחורים חטובים, יש להם שירים טובים, ובהמשך נגלה שהם גם חבר'ה חביבים. סבבה ואחלה וניפגש בשמחות.

אחרי פרנץ פרדיננד עולים לבמה המרכזית הליברטינז, עוד להקת רוק בריטית שכולם בממלכה המאוחדת אוהבים לאהוב כעת. הסולן שלהם, קארל באראט, נראה כמו הגירסה החתיכית של מארק אלמונד, והם מבצעים את מיטב הלהיטים מאלבום הבכורה שלהם פלוס כמה שירים מאלבומם החדש, שיצא לחנויות באנגליה בדיוק למחרת ההופעה. אבל הכימיה בין באראט לשלושת הנגנים בלהקה צולעת, ומורגש חסרונו של הגיטריסט פיט דוהרטי, שהוגלה מהלהקה בעקבות הסתבכויות הסמים שלו או משהו כזה. חוץ מזה, הרוח החזקה בעוכרי הסאונד, ועם כל הרצון הטוב, זה פשוט לא עובד.
 

4. הווייט סטרייפס

 
הווייט סטרייפס היו אמורים להופיע בפסטיבל הזה גם בשנה שעברה, אבל נאלצו לבטל ברגע האחרון אחרי שג'ק ווייט נפצע בידו בתאונת דרכים. אבל הנה הם איתנו עכשיו, על תקן ההופעה שחותמת את הפסטיבל השנה.

הבמה מקושטת לכבודם כמו סלון יאפי, עם מנורות מעוצבות במרכזה ומלאן נורות לבנות קטנות מאחור. מג עולה עם אבו-עגילה מטורפת על הראש, גופייה לבנה ומכנס אדום, וג'ק דחף את עצמו לחולצה שחורה ולמכנסיים אדומים צמודים. השיער שלו נראה כמו תאונת דרכים עם פן, ויש לו שפם וזקן תיש כעורים ביותר. לא ברור איך ככל שיש לאיש הזה יותר כסף, כך הוא הולך ונהיה יותר מכוער.

הנגינה שלהם וירטואוזית מאוד, כמובן. מג החמודה מתופפת בעיניים עצומות ובכלל נראית חצי ישנה, וג'ק מנגן לפעמים על הגיטרה והקלידים במקביל, וזה די מגניב. כמות הרעש ששני האנשים האלה מסוגלים להפיק לבדם מדהימה, וגם האופן שבו הם מצליחים למלא את הבמה בנוכחות שלהם מרשימה.

"שלום, קוראים לי ג'ק ווייט וזאת אחותי הגדולה מג", פותח ג'ק, כהרגלו, את ההופעה, ומגלה בהמשך ש"זאת ההופעה האחרונה שלנו השנה". בתור הקוריוז הראשי של היום, הווייט סטרייפס נדרשים למלא שעה וחצי. כיוון שרוב השירים שלהם די קצרים, זה מותיר להם יותר מדי מקום לג'מג'ומים סתמיים ומנג'סים ולשירים שלאף אחד אין כוח לשמוע בקור הלילי של צפון אנגליה, כשיורד עליך גשם. לפני שנתיים הם נתנו הופעה קצרה ומהודקת בדיוק באותו פסטיבל, והיו הרבה יותר משכנעים.

מקץ כמיליון ושניים שירים הם יורדים מהבמה, וחוזרים כעבור ארבע דקות כדי לבצע כהדרן את "I Fell in Love With a Girl" המדליק וכמובן את ה-להיט שלהם, "7 Nations Army", שסוחף כתמיד והופך לשירה ולריקוד בציבור. אם רק כל ההופעה היתה נשמעת ככה. "זה השיר האחרון שלנו וגם האחרון בפסטיבל", נפרד ג'ק. "אני רוצה שתצעדו הביתה יד ביד". יד ביד אחותך. פחחחח.
 

5. אח"מ במתחם

לצד הבמה המרכזית, מאחורי לוחות החסות הענקיים, ממוקם מתחם האורחים. מדובר בחלקת דשא בלתי סקסית בעליל, שיתרונה הבולט הוא שירותים נפרדים. מן הידועות הוא כי השירותים הכימיים שיש בפסטיבלים מסוג זה הופכים במהרה לפיגועים ביולוגיים, ואכן רוב באי האירוע ממין זכר בחרו לרוקן את שלפוחיותיהם על עצים וקירות מזדמנים במקום להמתין בתור לשירותים ואז להיחנק לאיטם. רק שלנו בוי.איי.פי היו שירותים של ממש, עם משתנות מחרסינה וכל זה, והללו נשארו נקיים ולא מסריחים אפילו ביום האחרון של הפסטיבל!

עוד במתחם האח"מ אפשר היה למצוא אולפן של רדיו 1, חדר תקשורת לרווחת העיתונאים, בר נפרד, שולחנות וכסאות מפלסטיק לבן שאיפשרו לשבת לנוח גם בלי ללכלך את הנשמה על האדמה הבוצית, וכל מיני סלבז דרג ז' שהסתובבו בין הרגליים, ביניהם הסולן הגמדי של להקת רייזורלייט וחברי להקת טי.וי און דה רדיו.

הכוכב הכי בכיר שנלכד במתחם הוא אלכס קופרנוס, הסולן של להקת פרנץ פרדיננד הנערצת, שהסתחבק בחביבות עם כל מי שניסה להתקרב, חתם לכל דורש, הצטלם עם כל מבקש וגם הקפיד להודות ברוך על ההתעניינות. צ'ירז.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by