בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אש יא כובש 
 
 מוטקה המתנחל בודק את הקרקע (תמונה מתוך הסרט)   
 
דנה רוטשילד

דנה רוטשילד הוקסמה מ"מדורת השבט", סרט שמצליח לשזור את חטאיה הראשוניים של תנועת ההתנחלות בסיפור מרגש על משפחה בהפרעה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארבעה נערים חובשי כיפה מקפצים מסביב לילדה מבוישת ומכונסת בעצמה, ושואגים "תמי הזונה פתחה את העונה, כולם עומדים בתור עם זין של חמור". קאט. חבורה של מבוגרים דתיים יושבים באיפוק, תנועותיהם עצורות, שרים בגרון ניחר "באב אל וואד, לנצח זכור נא את שמותינו". שם, בין האלימות הלאומנית העצורה והצבועה של המבוגרים, לבין האלימות המינית הלא מרוסנת של הנערים, ממוקם הסרט הישראלי הטוב ביותר של השנה האחרונה, "מדורת השבט".

יוסי סידר הוא במאי מעולה. הוא הוכיח את זה ב"ההסדר", סרטו הראשון, שגרף (ובצדק) את רוב הפרסים בטקס האוסקר הישראלי. ב"מדורת השבט" הוא מראה שהוא גם כותב מחונן, המצליח לברוא דמויות שלמות וכובשות, ולכלוא אותן בעלילה מרובת רבדים שמותירה את הצופים מרותקים למסך. זוהי יצירה קאמרית ועדינה על משפחה בהפרעה, המבקשת – מתחננת, למעשה – למצוא את מקומה בחברה שבטית וחסרת חמלה. בדומה, זהו גם סיפורה של ראשית תנועת ההתנחלות, על חטאיה ופשעיה הבראשיתיים.

רחל גרליק (מיכאלה עשת במשחק וירטואוזי) היא אלמנה ירושלמית המגדלת בבדידות מעיקה את שתי בנותיה: אסתי המתפקרת – בגילומה של מאיה מרון, המשחזרת את תפקידה ב"כנפיים שבורות", ותמי (חני פירסטנברג המצוינת), ילדה מופנמת שחוסר הביטחון שלה מביא אותה לנסות ולרצות את כל סובביה. שנה לאחר מות האב והבעל, שבחברה כה פטריארכלית מהווה את העוגן של כל התנהלות משפחתית "תקינה", הבדידות תלויה מעל רחל כצל מצמית, והיא מוכנה להתמסר לאידיאולוגיה כדי להרחיק אותה ממנה. על מרפסת ביתן של נשות גרליק תלויים דגלי ישראל ושלט ענק: "לעצור את הנסיגה מסיני". החיפוש אחר קבוצת השתייכות מביאה אותה להיגרר אחרי חבריה הטובים – זוג עסקני מפד"ל, מוטקה קופפר ואשתו שולה – ולבקש להצטרף אליהם, לגרעין היאחזות, שאמור להוות תשתית להתנחלות. בתחילה היא מציגה עצמה כמי שהלהט האידיאולוגי דוחף אותה למעשה. מאוחר יותר, ברגע של שבר מול בנותיה, היא מתוודה שהבדידות הזו, הפחד מהלבד, דוחפים אותה לידיהם של מוטקה וחבריו הבלוריתיים. אבל קבלתה לגרעין, כאם למשפחה חד הורית, מוטלת בספק.

רחל מוכנה לעשות הכול כדי להיות חלק מה"אנחנו" המבטיח הזה שמתגבש לו על אדמות השומרון, והיא מסכימה לניסיונות השידוכים של שולה קופפר. הרווק הראשון שהיא מכירה הוא יוסי מורלי (משה איבגי בעוד תפקיד מעולה), נהג מיניבוס מופנם ובתול, איש רגיש וטוב לב עד כדי ביטול עצמי. על אף שמעמדו נחות מזה שלה מבחינה כלכלית, אתנית ואינטלקטואלית – לפחות לפי דעתם של חבריה הפוטנציאליים לגרעין – נרקם ביניהם קשר עדין, של שני אנשים שכבר לא ציפו עוד לכלום מהחיים האלה, וכעת הם מצליחים אט אט לחצוב מהם קצת אושר. הרווק השני ששולה מכירה לה הוא משה ויינשטוק (יהורם גאון בהברקת ליהוק), חזן זחוח ומדושן שמסתמן כחתן אידיאלי.

במקביל, מנסות בנותיה, ובראשן גיבורת הסרט תמי, למצוא את דרכן כחריגות בחברה נוקשה. אם אסתי ("זה ידוע שלבנות שעירות יש יותר שכל") מסוגלת למרוד בכל הערכים הרופפים האלה, שעליהם מושתתת הציונות הדתית, הרי שתמי חלשה מדי מכדי לדחות אותם. במדורה של בני עקיבא בל"ג בעומר מסמנים אותה ה"צ'חצ'חים" של השבט כיצור פגיע ומותר. השמועות נפוצות בתוך יום, תודות ליאיר, הבן החננה של הקופפרים, עוד ילד טוב של חברה פוריטנית שההדחקה המינית שלה משתחררת בפרצי אלימות דורסנית. "תמי גרליק זונה ונותנת" הוא מפיץ ברחבי השכונה, ואף מנסה לגזור קופון תוקפני משלו. כשרחל מבקשת להגן על בתה ולהעניש את התוקפים, היצרים הטווין-פיקסיים שרחשו מתחת לפני השטח אצל שבט המתנחלים בוקעים. "מוטקה, אני הולכת למשטרה", אומרת רחל ביאוש. "דברים כאלה לא מוציאים החוצה", משיב לה קופפר, חרד לשמו הטוב של השבט. "הבת שלך באה אליהם", הוא מאשים.

השנה היא 1981, תנועת ההתיישבות בחיתוליה. אלו הן האליטות החדשות, "הציונים האמיתיים" של האייטיז. אחרי שבר יום הכיפורים של החילוניות, היחידים שנותרו לשמור על הגחלת של היישוב הציוני הם המוטקה קופפרים. במובנים רבים, הם נכנסים לנעליה המסוכנות של התנועה הקיבוצית: אותה שבטיות בעל זבובית, אותו אתוס לאומני ומיליטריסטי, אותה סגירות מתנשאת ששורשיה בפחד מהאחר, ואותו חטא תלוי מעל ומושתק – הכיבוש, אונס האדמות. הגרעין המתהווה מבקש לקבל אליו רק "אנשים כמונו" – ציבור של זעיר בורגנים קטנים שרוצים איכות חיים+אידיאולוגיה+30 דקות מהמרכז. ואם אפשר בבקשה, תשאירו את החריגים – משפחות חד הוריות, רווקים ועניים – מחוץ למחסום. כשם שאטימותם הרגשית מאפשרת להם להתעלם מחטא ביזת האדמות הכבושות, כך היא מאפשרת להם להפנות מבט מהפשעים המיניים של ילדיהם. הבנאליות של הרוע.

סידר יכול לספר עד מחר שהוא עשה סרט לא פוליטי, אבל כשהגבר היחיד בסרט שאינו דמות מאיימת הוא נהג מיניבוס שסטיקר קטן, "שלום", תלוי מעל חלונו; כשהניצחון הרומנטי של הסרט מושג כאשר שני אוהבים מוותרים על התיווך הממסדי – החתונה – בדרך להגשמת אהבתם; וכשהקתרזיס העלילתי מושג כאשר הדגלים והשלטים הלאומניים מוסרים מהמרפסת ומומרים בנסיעה לטיול משפחתי כשעל ההגה הבת הצעירה – סידר יכול לרשום לעצמו הישג לא מבוטל. "מדורת השבט" הוא בפירוש סרט פוליטי. למעט הקלוז'ר הלא מספק לפרשייה המודחקת מהמדורה, זו יצירה מורכבת ועדינה, שרגישותה היא זו שמעצימה את המטען הפוליטי לכדי מרקחת קולנועית מהפנטת, שכל רכיביה – תסריט, משחק, עריכה, צילום, פסקול וליהוק – עשויים בשלמות ובשלות מעוררי התפעלות ועוצרי נשימה, ומתגבשים לכדי סרט מפעים. פשוט כך.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by