בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מוש השור עובד וטוב לו 
 
 
ערן דינר

ערן דינר התאכזב לגלות שהאלבום החדש של מוש בן ארי אמנם עשוי היטב, אבל חושף כי למואר הכי ראסטפארי בעיר חסרה נשמה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מוש בן ארי – דרך
(אן.אם.סי)

כשפגשתי לראשונה את מוש בן-ארי, עוד קראו לו מושיקו. אפילו עבדנו קצת ביחד. הוא היה בחור נחמד וחייכני והכול, ואפילו הנעים את זמננו בגיטרה מדי פעם. זכור לי שהיתה לו חיבה מיוחדת ל"רוק בוטום" של רוברט וייאט, וטעם ישראלי פינק-פלוידי-לד-זפליני-שלום-חנוכי ממוצע לתקופה. שום דבר שהיה יכול לבשר את מה שנהיה מהבנאדם כמה שנים מאוחר יותר. אחר כך נפרדנו לדרכינו השונות. מושיקו נסע למזרח והפעם הבאה שנתקלתי בשמו היתה כבר בגרסה המקוצרת והמוארת, באלבום הבכורה של "שבע".

כסולן "שבע", מוש בן-ארי היה ממבשרי השאנטי-שיק הישראלי של אמצע שנות ה-90'. השירים הקצביים, הסיטאר, הדרבוקות, הגלביות והאמונה היוקדת (גם אם, למה להכחיש, לא לחלוטין מבוססת) בשלום שעוד יבוא עלינו, השתלבו לא רע בישראל של שלהי ימי אוסלו והבועה, והתחבבו מאד על אלפי פליטי הודו והמזרח ששאפו לשמר משהו מרוח השאנטיבאבאלנד גם בקומפקט של הג'יפ, ואל מול המציאות המקומית ההולכת ומתקדרת מול עיניהם. אמנם, הפסאודו-היפיות המקושקשת והאופוריה הכללית שאפפה את "שבע" עוררו כבר אז עקצוצים באפיהם של ציניקנים רקובים שכמותנו, אבל לזכותה של שבע יאמר שלפחות בצד המוסיקלי היא היתה להקה מעניינת יותר ודביקה הרבה פחות מרוב להקות הז'אנר.

"דרך" הוא האלבום השני של מוש מחוץ ל"שבע". הבאז הוא שמדובר בקרוסאובר לרוק. וכשאומרים שמוש בן ארי "עבר לעשות רוק" מתכוונים לכך שלבד הוא עושה פחות או יותר דברים באותה הרוח שהוא עשה בשבע, רק במיתון משמעותי של המרכיב האתני, ללא ג'אמים או קטעים אינסטרומנטליים. זו צורה מפותלת ונאה לנסח את מה שאפשר לכנות בפשטות רדיו-פרנדלי. בסדר. זו לא הפעם הראשונה שאמן מוביל בז'אנר נישתי חוצה את הקווים לתוך המיינסטרים. כמובן, המכשול הוא שמעבר כזה חייב להיות מגובה בכתיבה ברמה גבוהה. ובמוצר שלפנינו, חוששני שמוש לא ממש מממש. יצא לו אלבום רוק רך סביר עם מרכיבים חזקים של רגאיי ומידה של מוזיקה מזרחית. זו תרכובת לא רעה והיא גם מופקת נהדר, אבל האלבום נופל על השירים. הרוחניות הכי נאצלת היא לא תירוץ להימנע מכתיבת שירי פופ שעובדים, ומכל 15 השירים כאן, רק מעטים הם כאלה. "ספינה" למשל. והשאר הוא רצף של בנאליה. בשירי "דרך" יש הרבה דרכים, צמתים, שבילים מדבריות, נהרות, ימים ושאר מילות המפתח השגורות בפי השנטואיד השכונתי החביב עליכם. זה והרבה אמונה. תמהיל צפוי למי שבוודאי רואה את אהוד בנאי כהשראה גדולה. אבל משורר חד עין כבנאי יש אחד. והשירים של מוש הם פס יצור של קלישאות. מילא שב-70 הדקות של הדיסק הארוך הזה אין כמעט אף הוק מוזיקלי מעניין שתופס את האוזן. מה שבאמת עצוב ב"דרך" זה שהוא מכריח אותי להגיד למושיקו, שיצא לו אלבום בלי נשמה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by