בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מעולם לא ביקשתי להיות המת שלכם 
 
 
אפרת אסקירה

במלאת עשור ל"גרייס", אלבום האולפן היחיד של ג'ף באקלי, נזכרת אפרת אסקירה בכל גאוני הרוק שידעו למות צעירים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"איזה מוסיקאי היה צריך למות ומתי"
 "איזה מוסיקאי היה צריך למות ומתי"   
בסביבות 1997, כשפגשתי לראשונה ב"גרייס" – אלבום הבכורה של ג'ף באקלי, מישהו ניסה להסביר לי שבאקלי היה אביתר בנאי של ארצות הברית. עכשיו יש באנלוגיה משום חילול קודש, אבל אז הדימוי היה הולם, כי בנאי היה בשנה ההיא הדבר הקרוב ביותר לסינגר-סונגרייטר ישראלי, עם הקול הפגיע והחזות הנערית שבהכרח מלווים את התואר. מאז בנאי חצי-חזר בתשובה והוציא עוד אלבום שלא שמעתי ובאקלי, על אלבום האולפן השלם היחיד שלו, רק הלך והתעצם בדמיוני. העובדה שהוא היה יפה בצורה לא הגיונית, שקול הארבע-אוקטבות הנידף-לעיתים שלו היה גורם לכל נערה לרצות מיד להציל אותו והאמת הפרוזאית שהוא מת באותה השנה, עשו את המיתוס. באקלי התמקם שם, לצידו של ניק דרייק ולצידו של אביו, טים באקלי, בהיכל הנישא של המתים הצעירים שבהינתן הוא, אי אפשר שלא להאמין שהזמן להיות בו היה פעם, אז כשגם הם היו בחיים.

זו כנראה השגיאה הלא-פטאלית של אביתר בנאי – כרבים אחרים, הוא לא מת בזמן הנכון. זה משחק מהנה שכל חובב מוסיקה שהיה מתבגר דכאוני שיחק לפחות פעם בעבר, קוראים לו "איזה מוסיקאי היה צריך למות ומתי". אלה שיאמרו מוריסי אחרי הסמית'ס, לא יקבלו הרבה נקודות. זה קל מידי, ברור מידי. כך אביתר בנאי, בלי לדבר בכלל על עניינים של כשרון, כשל בדרכו לתהילת-עד מקומית כשלא קפא ברגע שבו הביקורות המהללות סימנו אותו כהבטחה גדולה. ג'ף באקלי, לעומתו, מת אחרי אלבום אחד, ובזכות האקט היחידני שבו הפסיק להיות, פתח מגוון רחב של דרכים מדומיינות, כל אחת מהן מחמיאה מאחיותיה, בהן יכול היה להמשיך אילולא הצטרף – מילולית - לאבותיו, נשאר צעיר לנצח, פס מהיות.

"גרייס" יצא ב-1994. זהו אלבום בכורה לפי הספר, מושלם אפילו בחסרונותיו. הוא מכר שני מיליון עותקים בארצות הברית בלבד, כך שלא רק המבקרים, אלא גם המעריצים, היו אוהדים. האלבום קצר, מכיל בסך הכל עשרה שירים, מהם שלושה קאברים ועניינו בעיקר אהבה שאבדה. חלק מהמילים המקוריות מעט בוסריות, אבל אלה הביצועים שבהם ניתן להבחין במנעד הקולי וההבעתי הרחב של באקלי. מ-"Mojo Pin" ו-"Grace" הייצוגיים, דרך המנוני האינדי "Last Goodbye" ו-"Lover, You Should Have Come Over", הרוק הזועם של "Eternal Life" ו-""Dream Brother, הכאב והקסם של "Lilac Wine " ו-"Chorpus Christi Carol" והייסורים של "Halleluja", הביצוע הנואש והטוב ביותר לשירו של לאונרד כהן, אפילו יותר מהביצוע של ג'ון קייל. הדגש על איכות הקול וההגשה אינו מקרי, כי באקלי יותר מכל היה זמר, במובן השאנסונרי של המילה. ובאמת – בתוך כלל החומר המוקלט שלו, אפשר למצוא הרבה מאד קאברים חכמים לשירים קיימים, של נינה סימון, בילי הולידיי, אדית פיאף, הסמית'ס, בוב דילן ואפילו ביצוע עצוב אחד לשיר של טים באקלי, "I Never Asked to be Your Mountain".
 
 
אבל ג'ף באקלי טבע. הוא הלך לשחות בנהר המיסיסיפי בלילה בלבוש מלא, נקלע לזרמים תחתיים בנהר וגופתו נמשתה מהמים ימים אחר כך. ההיכרות עם היסטורית הרוק וטבעם של סיפורים מובילים למסקנה הבלתי נמנעת – התאבדות. הוא היה רגיש מדי, מיוסר כזה, זהר באור בוהק מידי. הוא היה בן 30 ואבא שלו מת כשהיה בן 28. לסימבוליקה הזו חיכו שוחרי הרוק מהרגע שבו הצטרף הבאקלי השני לתעשייה, זה בטח עושה משהו לבן ששורד את גיל מותו של אביו שהלך בטרם עת, מיהר לכתוב מתעד הרוק רוברט גורדון.

כנהוג, כשהאדם מת הכת נולדת. ישנם הדברים הרגילים שצריכים להיאמר, ואלה אכן נאמרו. יש את אותן נערות שנשבעו שהוא היה היחיד שאי פעם יכול היה להבין אותן. גם בין מייצרי התרבות ובין עצמם הכת שיגשגה: באדלי דרואן בוי הכניס את באקלי לשיר, בונו אמר שהוא היה טיפה צלולה באוקיאנוס של רעש, ג'ימי פייג' אמר ש"גרייס" היה האלבום שהכי ריגש אותו מזה מספר עשורים. גם בישראל, אופיר טושה גפלה כתב ספר על אהבה ומסע לעולם הבא ובו ג'ף באקלי עורך קונצרט רוק לפני קהל של מתים. ומריאן פיית'פול, שהייתה חברה של המנוח, סיכמה בכאב: זה הרי נהר המיסיסיפי, איך ג'ף לא זכר את תום סוייר, והרי כל הספר הוא על זרמים שמתחת לפני השטח.

וכאן הטרגדיה, כמו הכת של בן דורו, המת הנודע קורט קוביין, גם הכת של ג'ף באקלי הפחיתה אותו לכדי נביא מותו. הוא פעם שר על מים שמציפים את מגפיו, על ארון מתים אדום ומנצנץ ועל שהוא מזה זמן כבר לא מפחד למות. הנה, הוא ידע, הוא הרגיש. ולמעריצי טים באקלי הסיפוק כפול, אחרי שלאורך הקריירה הקצרה שלו, הבן נאבק בצילו של אביו המת והפורה ממנו, מותו איחד ביניהם. הבייבי בומרס שציפו לשווא לביאה השנייה, קיבלו בסוף את העזיבה התואמת.

מאז מותו של ג'ף באקלי, עבודות השחזור והתיעוד של מעלליו המוסיקליים נכנסו לתאוצה מסחררת. אמו הוציאה את מה שהיה אמור להיות האלבום השני שלו, אסופת סקיצות לא שלמות שיותר רמזו מאשר סיפקו את הרעב שנוצר בקרב מעריציו. יצאו גם מיני די.וי.די ודיסקים שתיעדו הופעות חיות לאורך הדרך. כן נזכור את ה-אי.פיס הקצרים של לפני "גרייס". ועכשיו, לרגל העשור ל"גרייס", הושקה גירסה מחודשת של האלבום, במה שנקרא, אריזה מהודרת. בתוכה יש גם די.וי.די של חמישה קליפים, ראיונות עם ג'ף ולהקתו וקטעים מהופעות חיות. בדיסק שלישי ישנם עוד 13 "שירים נדירים". אבל מה זה נדיר כשמדובר באגדה. כל קטעי הדי.וי.די יצאו כבר בעבר ומתוך 13 השירים הנדירים רק חמישה הם באמת חידוש. וכך, קהל היעד העיקרי של החבילה, אלה האובססיבים, מתפספס. כי לאובססיבים יש אי-מיול וסול-סיק והרבה זמן ורצון לחפש כל בוטלג, ויהיה באיכות הנוראית ביותר, של הקלטות של ג'ף באקלי.

כמה חבל שבאקלי באמת היה מלא כשרון שרק התחיל להיצרב על סרטי ההקלטה ושעם מותו הצטרף באנונימיות סלבריטאית לפס הייצור של אגדות הרוק המתות. נו, ג'ף באקלי, כמו שאר הנפתחים ב-ג', ג'ים מוריסון, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס. וההבדל המוסיקלי בין כל אחד מאלה היה עצום, אבל מה זה משנה, הם לא כאן כדי למחות על ההאחדה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by