בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
קניון לודג' 
 
 
תמי ריקליס

תמי ריקליס סבורה שהסרט היהודי-ארגנטינאי "החיבוק האבוד" מתמקד בדאחקות אתניות במקום לשאול שאלות של זהות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"למה בעצם אתה רוצה אזרחות פולנית, מה אתה בכלל יודע על פולין?", שואל הפקיד את אריאל, גיבור "החיבוק האבוד", בבואו להוציא דרכון. בתגובה, חוברים להם לך ולאנסה, רומן פולנסקי, ניקולס קופרניקוס והאפיפיור למעין בליל אינפורמציית בריטניקה, המגומגמת בביישנות מבין שפתיו. נראה שזהו גם טיבו של אוסף הזהויות המדומיינות המרכיבות את דמותו, העשויות משברי נוסטלגיה ומפנטזיות אקזוטיות - גלויות צהבהבות בשפות זרות על מקומות נחשקים, כמו הקיבוץ או פולין לפני המלחמה, הנדמים כה רחוקים מהכלכלה הקורסת של ארגנטינה ומהקניון המתפורר בבואנוס איירס, בו מתנהל העסק המשפחתי.

הקניון הוא הציר הממשי והסימבולי סביבו מתנהל סרטו של הבמאי היהודי-ארגנטינאי דניאל בורמן. לא מדובר בקניון אמריקנה-שיק הזורח בתאורת ניאון, כי אם במין לונדון מיניסטור - מרכז מסחרי קטן, מאלה שכבר מרגע הקמתם הם דוויים ואפופי אבק, רכילות וזכרונות. בין מסדרונותיו המשפחתיים-חונקים מתחקה מצלמת כתף מפוזרת ומשועשעת אחר אריאל, הנע בחוסר מנוחה מתמיד בקניון, בין זוג הקוריאנים מחנות הפאנג שוואי, האיטלקים הקולניים, האחים היהודים הזקנים ואמו המוקפת תחתונים וחזיות בחנות המשפחתית. את הפולקלור הסטריאוטיפי הזה מכיל הקניון, שמאחה את מנעד הזרויות העקום, ויוצר את הרקמה הכי לוקאלית ואינטימית שיש. זו של השגרה הנצחית והמאבק הקיומי.
 
 
ההוויה של משפחת מקרוף מכוננת סביב היעדר האב, אליאס. האם, סוניה, שומרת על חשאיות בנוגע לנסיבות הסתלקותו לישראל בשנת 73', כדי להילחם במלחמה של ארץ לא לו ולהישאר בה. בנה הבכור מסובך עם עסקי יבוא-יצוא כושלים (מפוקימונים ועד דבורים קנדיות) ובנה הצעיר (אריאל) רוצה ממנה תשובות ברורות, ובינתיים, מנסה לשחזר משברי המשפטים והזכרונות של אמו ושל עובדי הקניון, את דמות אביו.

הסיפור הפרטי של המשפחה נשזר יפה בנרטיב-העל של סרטים העוסקים בהגירה בכלל ובתא המשפחתי המפורק שההגירה מותירה אחריה בפרט. אריאל רדוף על ידי תשוקות וזכרונות שרובם כלל אינם שלו – האובססיה של אמו לישראל וריקודי העם הגרוטסקיים שהיא רוקדת ב- Teatro Hebraica עם בן זוגה החדש; השיחה החודשית שלה לאליאס, לקיבוץ; הפחד של סבתו להפקיד בידיו את מסמכיה מפולין כדי שיוציא דרכון אירופי, וסיפוריה על נעוריה בפולין – כל אלה מערערים את יסודות זהותו ובה בעת מאששים את מורכבותה: יהודית-פולנית-ישראלית-דרום אמריקאית, זרות מושלמת לצד שורשיות לוקאלית בלתי נמנעת.

במיקרוקוסמוס של הקניון, שוכניו המאכערים נראים מעט פארודיים, כפי הנראה במכוון, כאילו הם נושאים איזו מודעות עצמית לזהות האותנטית, זו שאבדה לעד. כי ככה זה בהגירה. גם המסמנים של ישראל ושל היהדות בסרט הם אירוניים ומחויכים. דימויים של יידישקייט בשקל – מנורות, חנוכיות וכתובות בעברית – מבליחים כאילו נשלפו מסטנד גלויות בחוף של יפו.

בהיעדר דמות אב, נידון דניאל לחיפוש מתמיד. לחוסר שקט, שלצד התלישות היהודית שלו מצטרף כעוד מניע למחסור בעוגן בחיים. אבל יום אחד אבא'לה פשוט חוזר. סתם כך, באמצע תחרות ריצה שמארגנים עובדי הקניון. אין באמתחתו סיפור גבורה הירואי, ולא תירוץ מניח את הדעת להיעלמותו. כך שגם אם עלילתית, הסדר מושב על כנו, הרי שקתרזיס גדול אין. מילא, קתרזיס זה לגויים.

באחד הקטעים היפים בסרט, רצים זה לצד זה הבן והאב, ברחובות שמחוץ לקניון, בספק מרדף ספק תחרות, ריצה המובילה לקבלה. אותה ריצה רדופה היא זו מבדילה את אריאל מסביבתו הנייחת והאדישה, למודת הקרבות, שעניינה יותר ברומנים הקטנים מאשר בבחירות מוסריות ושאלות לגבי זהות. אווירת ההשלמה המרירה-מתוקה הזאת והדמויות הקלילות, יוצרות גישה מרעננת. אך הטיפול במשקל נוצה בנושאים כבדי משקל כמו אב, שורשים, לאומיות וכאלה, לא תמיד נעשה בידיים מיומנות ומדויקות, ומפספס, לפיכך, הרבה נקודות כואבות ומשאיר אותן פתוחות. מאוד יהודי מצידו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by