בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פאראנויה לריסים 
 
 
אורן הוברמן

אורן הוברמן מבכה את היעדרה של תרבות אימה ראויה, ומוצא נחמה מענגת באנתולוגייה "999"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מכל עשרות הרגשות השונים בהם ניחן המין האנושי, הפחד הוא אולי העוצמתי מכולם. יסלחו לי האהבה, השנאה והתאווה לנקם, הפחד הוא-הוא הדבר האמיתי.

קשה להתחרות בו, בבליל התחושות המחדד את חושנו ומגרה, ללא הודעה מוקדמת, את נשמתנו החבוטה. גם לגופינו העייף הפחד מצליח לחלחל כלנקב פעור: מצמרר את אחרון שרירי הגב, מקנה לעורנו מראה ברווזי ומסמר כל שערה משל העביר בה חשמל של ממש.

מעולם לא שבענו מאותה תחושה משתקת. האצנו בסיבובים, קפצנו ממטוסים, נזרקנו מצוקים והוטלנו למעמקים. הכל, בכדי לנסות להעיר את השד הרדום. פיתחנו לנו מאות פוביות שונות:: מים, גבהים, קהל, מטוסים, חיידקים, עכבישים, בדידות, חושך, רעש ושקט גם יחד. ואין פלא בדבר. הפחד, הרי, הוא תענוג לא קטן. חגיגה של תת-מודע ואנדרלין: פחדים קמאים המתערבבים להם עם חששות שהודחקו היטב, תגובות גופניות שאינן נשמעות עוד לעצבינו המתורגלים ואובדן השליטה הטוטאלי על הרציונל המגביל. אושר צרוף כמו שאנו אוהבים אותו באמת: פרוע ומהמם.

הוא מצליח, במחי רגע, להרוג אלפי שנים של אבולוציה איטית, שנים של התקדמות מדעית, דחיקה עקבית של אמונות טפלות ושגשוגו של ההיגיון הבריא, לטובת החשש הקדמון מכל: הפחד למות. אבדן הקיום והמודע. הפחד נוגע בנו במקומות האפלים של הנפש, שורט ואוחז בכוח עד אבדן נשימה. יותר מאשר מכאיבה, נגיעתו משחררת.

וכמו בכל רגש, גם בזה עשתה האנושות ככל הניתן בכדי להאיץ את בואו, לקצר את הדרך ולפרוט לשטרות. הפחד כמרצ'נדייז, ולמה לא, בעצם? ז'אנר סרטי האימה ("יום שישי ה-13" ועד "הצלצול") וספרות הפחד (שסטיבן קינג מהבולטים בה) זכו מאז ומתמיד להצלחה מספקת. מאידך, מעולם לא הצליחו לחצות את גדר גבולות הנישה או להתקבל באותה חמימות השמורה לרומנים, או, להבדיל – לספרי המדע הבדיוני. נדמה, במידת מה, כי ספרות האימה נפלה בעשורים האחרונים בין הכיסאות. פורנוגראפי מדי בכדי שיאומץ על ידי חובבי המדע הבדיוני, אפל מדי בעבור אוהבי המתח וקיצוני מדי לקריאה במטוס. עם נטישת הקהל, מלבד סופרים בודדים בעלי שם, נותר התחום בידי חובבים עם יד קלילה על בלוטת הפחד. הזבל, כצפוי, הציף את השוק והכתים את הז'אנר כולו. בישראל, זכורה בעיקר סדרת הילדים "צמרמורת", אוסף סיפורי אימה וזוועה בשקל לילד הרך.

את המצב המביש מנסה לתקן האיש ואותיות האהוי, אל סאראנטוניו. האנתולוגיה הייחודית שלו, "999 – סיפורי אימה ומתח שטרם פורסמו" ('מעריב') , האוספת בכישרון רב כחמישה עשר סיפורי אימה מובחרים, היא לא פחות מסוכרייה בכריכה קשה לכל אוהבי הפחד באשר הם. בין הכותבים שתרמו ממגירתם תוכלו למצוא את ניל גיימן וסטיבן קינג, ועוד לא מעט אלמונים אחרים היודעים את המלאכה. הסיפורים עצמם, מלבד כמה הצפויים כמעט כמו סרטיו של נייט שיימאלאן, בהחלט מצליחים לעשות את העבודה, ולא פחות חשוב, מצליחים לשמור על עניין גם במידה ואתם לא ממש מחובבי הז'אנר.

מרבית הסיפורים באנתולוגיה פועלים, באופן כללי, על אותה סכמה: הם בונים, באומנות כמעט, מציאות אמינה ללא פשרות, וממוטטים אותה בבת אחת תחת רגלי הקורא. העזתם להזדהתם עם הדמות הראשית? לכו תדעו מה תגלו עליה אחר-כך. הפחד, בניגוד לספרי המתח רבים, אינו מזנק החוצה למשמע שמו. הוא אורב בפינה, מלווה כל משפט ומשאיר סימנים ברורים-לא-ברורים בתודעת הקורא. את חלקם, לא תשכחו בהקדם.

אם יש עוד צורך להגיד זאת מפורשות – נגיד: רכשו לכם את הספר הזה, החשיכו את אורות הבית והדליקו, מעל ראשכם, עששית קטנה אחת (טוב, נו, יש גם מנורות קטנות שעשויות להתאים באופיס דיפו). מובטחות לכם כמה שעות של בהלה טובה, חשש בריא ובדיקות חוזרות ונשנות של דלת הכניסה. תתענגו.

______________________
999 – סיפורי אימה ומתח שטרם פורסמו (ספריית מעריב)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by