בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הנה מוטלות גופותינו 
 
 
טל ארבל

טל ארבל היתה רוצה שתצפו בסרטו של ג'וליאנו מר-ח'מיס, "הילדים של ארנה", שהוקרן אמש בערוץ 8

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אישה מבוגרת, ראשה מכוסה בכאפייה, עומדת בצד הדרך וצועקת בלי הפוגה בערבית לנהגי שיירת המכוניות המתנהלת לאיטה בדרך למחסום הצה"לי: "לצפור ולנסוע, לצפור ולנסוע!". רעש הצפירות מחריש אוזניים. כל גופה משתתף בצעקה – היא זזה משולהבת, קרבה לחיילים בתנועה מאיימת, ושורקת בשתי אצבעות. השמש קופחת. חם בג'נין. כמעט מתבקש לחשוב שמדובר בפלסטינית שהשתגעה. אחרת מה היא צועקת ככה בחום, בגילה? מה, היא באמת חושבת שזה יעזור לזרז את התור? לסלק את החיילים? מאחוריה ניצבת קבוצה קטנה של פעילי ופעילות שמאל נושאי שלטים: "יופסק הסגר", "הלאה הכיבוש". לידה הם נראים חיוורים כל-כך, נייחים, יפי נפש מנוכרים, כאלה שבאו להתנגד לרגע ל"כיבוש" מבלי ללכלך את הידיים, ותיכף שבים לחייהם השלווים, שמחכים להם במרחק חצי שעת נסיעה. את מתביישת בעצמך – גם את נראית כמותם.

כשהמצלמה מתקרבת לפניה המחורצים מתברר שהיא לא כל-כך זקנה, רק מאוד מקומטת. בין הקמטים צצות שתי עיניים כחולות, שלא ניכרת בהן עייפות או עצב. להיפך, הן בורקות בחיוניות, כאילו היו מחוברות לגוף הלא נכון. צבען מעניק לכעסה השוצף-קוצף איכות קרירה וצלולה, ואט אט מתקבל הרושם שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה. הכל מכוון ובשליטה, גם מפגן הצעקות ליד המחסום. אם יש כאן "טירוף", הוא פוליטי ולא נפשי, מבחירה ולא מכורח. זוהי ארנה מר-ח'מיס.

ארנה מר-ח'מיס היא תופעה נדירה, נדירה מדי, בנוף המקומי של הסכסוך: ישראלית יוצאת פלמ"ח, שבשנות ה-50 נפטרה ממחויבותה למה שכינתה "הקולוניאליזם הציוני" לטובת פעילות במפלגה הקומוניסטית הישראלית, והתאהבה בגבר ערבי שלימים היה לאבי ילדיה. זוגיות והורות דו-לאומית היו רק צעד ראשון בדרך לחציית הקווים. ארנה למדה לדבר ערבית, הפנתה עורף להשתייכויות לאומיות והזדהתה עם המאבק הפלסטיני לעצמאות.

בשעת צילום חלקו הראשון של הסרט – באינתיפאדה הראשונה – חייתה ארנה בג'נין, ועמלה על הקמתם ותפעולם של רשת בתי חינוך, תחת הסיסמה "ידע וחופש" – שני הדברים שנמנעו מילדי מחנה הפליטים, שילדותם התנהלה בינות להריסות ולטנקים, בין כתר לסגר. כשזכתה בפרס נובל האלטרנטיבי על פעילותה, הקימה בכספי הפרס תיאטרון קטן במרכז המחנה. נראה כי התובנה הבסיסית שהנחתה את ארנה, ש"אין חופש בלי ידע, אין שלום בלי חופש, והשלום והחופש בלתי נפרדים", לא הופנמה על ידי רוב הציבור הישראלי, ששב ומתלונן על מיעוטן של יוזמות מפויסות מצד העם שהוא דואג לנשל, להשפיל ולכלוא כבר למעלה משלושים שנה.

ג'וליאנו מר-ח'מיס, בנה ושחקן במקצועו, שסייע לה בהדרכת חוג התיאטרון בג'נין, ליווה אותה אז במצלמתו, ואסף שעות צילום רבות של ילדי המחנה שלקחו חלק בפעילויות המרכז שהקימה. בשלב כלשהו, ארנה חלתה בסרטן קשה ונפטרה כשנה לאחר מכן, בראשית 1995. הסרט שאמור היה להיעשות על ארנה, בהתבסס על החומרים הללו, נגנז. מר-ח'מיס סיפר בשבוע שעבר בראיון ל"הארץ" שהחליט לכבד את בקשתה של אימו, שלא לעשות סרט שבו הטרגדיה האישית שלה תאפיל על הטרגדיה של ילדי הכיבוש.

ב-2002, בשיאה של אינתיפאדת אל-אקצה ולאחר מבצע "חומת מגן", החליט מר-ח'מיס לחזור לג'נין כדי לגלות מה עלה בגורל הילדים שהכיר אז. עין המצלמה חשפה עיר שנחרבה עד היסוד, תיאטרון חרוך שקירותיו מנוקבים מכדורים וילדים שבגרו בינתיים היישר אל מותם: יוסף "המצחיקן" וחברו נידאל נהרגו בפעולת התאבדות שביצעו בחדרה; אשרף "הקטן עם החיוך הגדול" שחלם להיות שחקן מפורסם, נהרג כלוחם בקרב מול הצבא הישראלי; ועלא המופנם הפך למנהיג גדודי חללי אל-אקצא בג'נין. "הילדים של ארנה", שזכה בינתיים בפרסים רבים, מנסה להתחקות אחר מה שהתחולל בעשר השנים שחלפו בין לבין והוביל את הילדים הללו – שחלמו חלומות אחרים – לעתיד של מוות ואלימות.

למרות הסתייגותה מכל מה שעשוי להאדיר את חשיבותה שלה בסיפור, דמותה של ארנה מלווה את הסרט כולו, שמהווה גם מחווה מרגשת של פרידה מאם שהחיים לידה ובצילה בוודאי לא היו קלים. מראה הנחוש וחסר המנוח - עם העיניים הללו והקרחת הכימותרפית – לא מרפה גם בחלקו השני, כשהיא כבר איננה. לרגעים נדמה כאילו מותה זירז את חורבנה של ג'נין. לו המשיכה לחיות, את חושבת לעצמך ברגע של ייאוש, אולי לא היו הילדים בני ה-10 הורגים ונהרגים בזה אחר זה.

מר-ח'מיס, שזה לו סרטו הראשון, יצר מסמך אנושי יוצא דופן בעוצמתו. הצלחתו הגדולה היא ביכולת לנוע במתח שבין עמדה דטרמיניסטית ביחס לסכסוך, ותחושה של אוזלת יד לנוכח ההסלמה הגוברת באלימותו של הריבון הישראלי וההרעה המתמדת בתנאי-חייהם של תושבי ג'נין; לבין רגעים של תקווה כי קיימת אפשרות בחירה וכי מסלולי החיים של הילדים בסרט - ולמעשה של כולנו, עשויים היו לפנות לכיוון אחר. אמנם הסרט נפתח בעלא בן ה-9 שנראה ישוב כועס ואומלל על הריסות ביתו, ומסתיים כמו מכורח סטיכי ב"סיכולו הממוקד" לאחר שהוגדר כטרוריסט, אבל באמצע יש רגעים רבים של חסד. יפה ומרגשת במיוחד הסצינה שבה נראים הילדים, ביום שלפני הצגת הבכורה, ולאחר ימים של חזרות, מקבלים את תלבושותיהם: נסיכה, בן-מלך, אציל וגיבור. צהלות השמחה, חיוכי הגאווה והאור בעיניים מעידים על כך שהסוף הטרגי אינו כורח המציאות, אלא תוצאה של עוול פוליטי שניתן לתיקון.

הסרט גם מצליח להימנע מפתוס צדקני וסיסמאות אידיאולוגיות שמאפיינים רבים מן הסרטים הישראליים והזרים המנסים לתאר את מציאות החיים הבלתי-אפשרית בגדה. נראה שמר-ח'מיס תופס עצמו במובנים רבים כבן-המקום, כשותף לגורלו, ונקודת מבטו, על כן, היא תמיד אישית ולא פטרונית, מבפנים ולא מבחוץ. הסצינות שבהן הוא מתלווה אל חולייתו של עלא, לן בדירת המסתור שלהם ומשוחח איתם, הן מן החזקות והמטרידות ביותר שנראו כאן לאחרונה. זהותו החצויה מאפשרת לו מצד אחד להביע מידה גדולה של מעורבות והזדהות, ומצד שני, להציב שאלות קשות לחבריו בג'נין ולבקר את הבחירה באסטרטגיית ההתאבדות. למרות שמר-חמיס תופס יותר מדי זמן מצלמה, ועל אף שהסרט סובל לעיתים מנטייתו הידועה לשמצה להתערטלות רגשית (כולל סצינה סרת טעם ומיותרת בחדר המתים, כאשר הוא בא לאסוף את גופתה של אימו), אמינותו כמתעד אינה נפגמת. יתכן שלו היה עושה סרט אחר, הנכחת המימד האישי היתה מקלקלת. במקרה הזה, התוצאה אפקטיבית רגשית, ובה בעת מאוד פוליטית. התוצאה, "הילדים של ארנה", הוא מסמך אמיץ וחשוב. חובה.

____________________________
הילדים של ארנה – יום שבת ה-18.9 ב-15:00בערוץ 8.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by