בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מי ומי ביהדות הרדיקלית העכשווית 
 
 התמונות שבחוץ: דניאל בויארין, מתוך אתר אוניברסיטת ברקלי   
 
עידו הרטוגזון

נענע תרבות נרתמת להעלאת קרנה של היהדות בפרוייקט מיוחד לרגל עשרת ימי תשובה. הפעם: עידו הרטגוזון מביא לכם את האנשים הכי מגניבים כרגע ביהדות העכשווית: הרב של מדונה, דוס הומו ותיאורטיקן, מוזיקאי כלייזמריסט ועוד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
פעם, לפני בערך 200 שנה, לא היה דבר כזה חילוני, לא יהודי דתי ובטח שלא חרדי. באותה תקופה היהודים היו ציבור של שהוגדר בעיקר כקבוצה אתנית בעלת צורות ומנהגי חיים שהיו עירוב של מצוות ומנהגים.
הדברים התחילו להסתבך אז עם בוא המודרנה וההשכלה, שהביאו איתן תנועות וזרמים לרוב: תנועות הרפורמה, ההתבוללות, הציונות, הבונדיזם, הטריטוריאליזם ומפלגת שינוי. התוצאה הישירה של התפתחויות מסעירות אלו, היה שהרפורמה הובילה לרפורמת נגד. משום שגם התינוקות החדשים המשיכו לקרוא לאמא יהדות "אמא" במקום לשכוח אותה ולהתכחש אליה כמו הדיסידנטים עד אז, התחיל ויכוח חדש: של מי האמא הזאת באמת? הזהות של היהודי החלה להתערער, ומאז לא שבה עוד לאותו מקום נאיבי וחסר מודעות עצמית.

על מנת לשמר את זהותם היהודית העצמאית למול הפוחזים הסוררים, נאלצו "היהודים הפשוטים" להמציא לעצמם זהות משלהם, אידאולוגיה חדשה ולבצע ניתוח אף פלסטי להגדלת האף – הזין היהודי. התוצאה הייתה הולדת היהודי החרדי הקלאסי: שחור כעקרון, מסוגר ובעל אידאולוגיה אנטי-מודרנית נוקשה המבוססת על ממרתו האגדית של מייסד החרדיות, החת"מ סופר: "חדש אסור מן התורה". אם במאה ה-12 יכל רבי יהודה הלוי להיות יהודי אדוק ולכתוב שירה אירוטית, הרי שבמאות האחרונות מעשה כזה הפך לבלתי אפשרי. את האירוטיקה והסקס השאירו לחילונים (ושכחו שספר הזוהר הקדוש הוא תיאור אחד ארוך של המשגל האלוקי).

מתוך שעמום, מיאוס וגם מתוך תחושה בסיסית שהיהדות, כל כמה שאינה תורמת לציונות ביצירת צבא מלוכד וחזק שנלחם למען ערכים שהוצאו מהקשרם ("צור ישראל", "לא ינום ולא יישן שומר ישראל"), הינה בלתי רלבנטית, הגיעה דווקא בישראל המדינה היהודית מגמת ההתנתקות מעולמות החשיבה, החוויה והיצירה היהודית לשיאה.

זהו הסטטוס קוו האמיתי. זה שאין פוצים עליו פה מפאת הבושה. גבולות סייקס פיקו הדואליסטים של היהדות: החילונים אחראים על הסקס והצבא והדתיים אחראים על התורה, המצוות ושאר השכנים.
היו כמובן אנשים שחצו את הקווים, אבל ההגדרות הבסיסיות שרדו. התוצאה הייתה שהתרבות היהודית, במיוחד מאז מלחמת העולם קיבלה את הנוקשות החרדית והשטנציות החילונית. בלי הרבה חיות ועם שלל כנרים על הגג, הפכה תרבות היצירה היהודית ברובה למוצג שבלוני, מדכא ורדוד שמעניין בערך כמו טקס יום שואה.

בת'כלס יצירה יהודית לא באמת עניינה לא את העולם החילוני ולא את העולם הדתי-חרדי. רק בשנים האחרונות עם הולדת הרב-תרבותיות, החזרת השיק ליהדות והפיכת הוירטואליות היהודית לתו תקן עולמי החלו פטריות יהודיות קומפקטיות לצוץ ולרגש אותנו שוב בקצת רוח יהודית רעננה, לא מעט בזכות מספר אנשים שלא היססו לקרוא את היהדות בדרך שלהם.
 

האנשים הכי מגניבים ביהדות העכשווית

 
ג'ון זורן – המוזיקאי ג'ון זורן הוא האיש שטבע מתישהו בשנות ה- 90 את המושג "תרבות יהודית רדיקלית". מהרגע שהקונספציה הומצאה, השמיים היו הגבול. מאז הקמתה של "צדיק" חברת התקליטים שהקים זורן לקידום מוזיקה רדיקלית, נפתחו מחדש שערי היצירה המוזיקלית היהודית. במאות האלבומים שהופקו במסגרת "צדיק" בשנים האחרונות הומצאו ונחקרו סגנונות של אלקטרוניקה יהודית, ג'ז יהודי ורוק כבד יהודי. אפילו אומני אוונגארד יפנים מקבלים את ההזדמנות שלהם לבצע חידושים לקלאסיקות יהודיות. התוצאה של טרנד מוזיקת הכלייזמר היהודית שזורן מוביל אותו, הוא שאפשר למצוא היום הרכבי כלייזמר בכל מקום בעולם מטוקיו ועד שבדיה. אגב, ב"צדיק" הקליטו בין השאר גם הישראלים רוני סומק, דניאל זמיר וקובי ישראלי.

הנרי בין – "המאמין" (The Believer, 2001) הוא הסרט היחיד של בין, ובו הוא קנה את מקומו לעד בפנתיאון קולנוע ההארד-קור היהודי. הכול בזכות יצירת המופת הזו על תלמיד ישיבה יהודי שהופך לאידאולוג ניאו-נאצי כריזמטי, המכה יהודונים ומונע על ידי יחסי אהבה-שנאה סוערים ומלאי תשוקה עם היהדות. מעניין אם לתסריט הזה היו נותנים תקציב לפיתוח בקרן גשר לקולנוע יהודי. בינתיים תמצאו את זה באוזן.

דניאל בויארין – פרופ' בויארין מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה הוא אולי האחראי העיקרי להפיכתה של היהדות לנושא אופנתי כל כך בעולם האקדמיה האמריקאי. בויארין, מרצה לתלמוד, יהודי אורתודוקסי וגיי מוצהר פרסם מחקרים וספרים מרתקים בנושאים פרובוקטיבים כגון השילוב בין תיאוריה קווירית ומחשבה יהודית, פאולוס מייסד הכנסיה כיהודי רדיקלי והגניאולוגיה של המצאת הגבר ההטרוסקסואלי היהודי. בכך הוא סלל את הדרך למחשבה חדשה בתחום היהדות והמגדר וגם היווה ראש למגמה שאת המשכה אנחנו רואים היום אצל הרב האורתודוקסי ההומסקסואל הראשון, סטיבן גרינברג או ההוגה הקווירי-יהודי ג'יי מיכאלסון. בעברית התפרסם עד היום "הבשר שברוח: שיח המיניות בתלמוד".

דיוויד גולד – יחד עם המוזיקאי והמפיקה המוזיקלי ג'יימי זאפט, ייסד דיוויד גולד בדאון טאון מנהטן את מדינת הדאב היהודי. המוזיקה שלו, עיבודי דאב של תפילות יהודיות, נשמעת כמו עירוב של החזן איצ'ה מאייר הלפגוט עם בוב מרלי ומקהלת העמקים עם לי סקרץ' פרי. הבחירה הטבעית של דור הסטונהדס החרדי.

שרגא ברג – בחירה בעייתית ללא ספק. ברג הוא הרב של מדונה, דמי מור, בריטני ספירס ושאר הניאו יהודים האופנתיים הצצים חדשות לבקרים בלוס אנג'לס ובסביבה. משפחת ברג, בעלת המכון לקבלה, ללא ספק לכלכה פעמים רבות בעבר, למשל בתמיכה העיוורת שלה בלאומניות יהודית. המכון מחלק בחינם את ספר הזוהר למתנחלים ולמתנחלים בלבד, בזמן שמוצרי המכון לקבלה נמכרים בכל הארץ במחירים מופקעים. גם שאר הפעילות של המכון נוטה לעיתים רבות לפשטנות ועודף מסחריות.

מצד שני ברג גם מייצג טרנד מרתק בקבלה העכשווית, פתיחת שערי הקבלה לציבור הרחב. אבל אצל ברג, ומתוך תפיסה אידאולוגית הגורסת שהפצת הידע הקבלי בכל מקום וללא הפליה מקרבת את רגע הגאולה, מגיעה מגמה זו לשיאה. ברג הוא זה שחיבר בין הקבלה לקפיטליזם אפל והפך אותה לטרנד ולאופנה הוליוודית. אפשר להגיד שזה זול או טפשי, אבל למי לא התחמם הלב היהודי כשראה את מדונה עם קעקוע עברי של "לאו" על הכתף?

Yidcore – אם שאלתם את עצמכם פעם איך נשמע "מה נשתנה" בגרסת הסקס פיסטולס, זאת הלהקה בשבילכם. חבורת היהודים האוסטרלים האלה טוענים שהם לא להקה, אלא בדיחה. יידקור עושים פאנק משירי החגים ומתעקשים שלמרות שהם יהודים הם גם טיפשים, כי הם קודם כל אוסטרלים. אדון עולם, דרך מעוז צור או אם הייתי רוטשילד – אלו האנשים שיעבירו לכם את החג בעצבים.

בעל המנגן הרב ירמיה' דמן – אי אפשר בלי לקנח בלי קצת יצירה ישראלית מקורית. מוזיקת הפופ הדתית והחרדית (ה-Judenpop) עברה בשנים האחרונות התפתחויות מסעירות: החל מיצירות הפופ החסידי המופלאות של מונה רוזנבלום, המשך ברוק הברסלבי של עדי רן וכלה באלבום גרסאות הכיסוי המצוין שהוציאו חסידי ברסלב לבוב מרלי. עם זאת, הגדול מכולם היה ונותר הבעל המנגן הרב ירמיה' דמן. לא ברור אם בחסידות בעלזא מבינים את ממדי הכשרון המוזיקלי ויראת השם שהתגלגלו בגאון הפופ הזה. בתעוזה ובכשרונותיו המלודים וההרמונים דמן עושה מרפרטואר השירים החסידי משהו שנשמע בערך כמו האלבום שאפשר היה לצפות מהביטלס ובריאן ווילסון אם היו חוזרים בתשובה לקראת סוף שנות השישים ומפיקים במשותף אלבום שירי דבקות.
 

חשבון נפש

אז יש תקווה ובכל זאת אם כבר אנחנו בעשרת הימים הנוראים, יש גורם אחד שצריך לעשות חשבון נפש נוקב. חבל לומר, אבל זו מדינת ישראל על כלל מוסדותיה וממשלותיה שטרחו תמיד לשים מקלות בגלגלים, לשמר ולחזק את ההפרדה הנוקשה בין יהדות למגניבות או כל סוג של רלבנטיות. הן עשו זו בעזרת משרד הדתות המנוון, בעזרת הפיכת היהדות לדת שואה ובעזרת ניכוס סמלים היהודים למטרות חיזוק הצבא. העובדה היא שבעיר הפולנית קרקוב שמרבית אוכלוסייתה היהודית כבר נמחקה לחלוטין מהמפה יש פסטיבל כלייזמר יהודי שזכה למוניטין כאחד הפסטיבלים האופנתיים והמעניינים באירופה עם שלל הרכבים מהעולם כולו שמנגנים כל מה שבין כלייזמר מסורתי לכלייזמר אוונגארד. בארץ לעומת זאת, במילותיו של חיים הכט, נבעך. בפסטיבל הכלייזמר בעיר הקבלית צפת תוכלו לראות אולי מופע משותף של צמד רעים ובועז שרעבי. חבל כי דווקא יש לא מעט יהודים רדיקלים בארץ: מלהקת ההארדקור-כלייזמר קרוייצנשטרן ופאראחוד ועד אלוף אבי"ר, מאסטר אומנות הלחימה של 12 השבטים האבודים. בינתיים, נשאר עם שאול אורלב.
 
 

כתבות נוספות בסדרה

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by