בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הציונות הזו הורגת אותי 
 
 ככה נראים לכם יהודים? (לעמ)   
 
עפרי אילני

נענע תרבות בפרוייקט יהודי מיוחד לרגל עשרת ימי תשובה. והפעם: עפרי אילני היה רוצה להיות יהודי טוב, באמת, רק שהוא פשוט לא יכול. בצר לו, הוא מתנחם במיתולוגיה הציונית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
נתבקשתי על ידי היהודים ממערכת האתר "נענע תרבות" להכין חיבור בנושא יהדות בעידן הפוסט-ציוני, או משהו כזה. מכל בחינה שהיא הייתי נענה לבקשה הזו בחדווה, אלמלא עמדה בדרכי בעיה אחת קטנה: אני לא יהודי. מסיבה זאת, יהודים יקרים, אם אנסה לכתוב משהו על המסורת הנפלאה והמנהגים המשונים שלכם, אני עלול להיחשב לחנפן במקרה הטוב או למתנשא במקרה הרע. אמנם נכון, אבות אבותי היו יהודים. בתצלומים הישנים, הם לובשים בגדים כבדים וכהים ועל פניהם נסוכה הארשת הנוגה שמזוהה כל כך עם בני העם הזה. בחלק מהתמונות האלה מופיע סבא שלי, קלמן, ילד רציני עם שיער מסורק בקפידה. אבל פתאום, ב-1919, משהו משתנה, ובתמונות הבאות הוא כבר לא יהודי בכלל: הוא שזוף, מחייך, עומד בחברת עוד כ-20 נערים עם מכנסי חאקי וגרביים עד הברכיים. מאחוריהם כתוב בגדול, בעברית: "השומר הצעיר, קן לודג'".

סבא שלי, אם כן, המיר את דתו ונטש את עמו, ומאז שייכת משפחתי לדת החדשה שהוא אימץ לעצמו: הציונות. אבא שלי הוא כבר בכלל לא יהודי: בתצלומים הוא מופיע לבוש במדים, מחזיק רובה ועומד בראש איזה הר או בלב המדבר, מקומות שליהודים מעולם לא היה מה לחפש בהם. בנוגע אלי – דווקא ניסיתי כמה פעמים להיות יהודי, אבל בדרך כלל זה לא הצליח. 60 שנה של אנטישמיות עצמית עשו את שלהן, ואני יצאתי גוי מוחלט. מדי פעם אני מנסה להיאבק בדיכוי הציוני של זהותי היהודית-גלותית, אבל מגלה שוב ושוב שעדיין אני המדכא, ולא המדוכא. וגם כשהצלחתי לרגע להיות בלתי ציוני בדעותי, נשארתי ציוני בשם, במבטא, בגזע.

אני לא יודע אם החברים שלי הם יהודים, ציונים או משהו אחר. ברור לי שהמדינה הזאת מלאה ביהודים, גם אם רוב אלה ששולטים בה הם גויים, כלומר ציונים. מנהיג מדינת היהודים, למשל, הוא גנרל בעל חוות כבשים שקוראים לו אריאל, כך שיהודי הוא בטח לא.

אם יבוא מישהו ויטען שהציונים אינם אלא טיפוס של חוצנים שחטפו את היהודים כדי לשלוט בהם באופן מניפולטיבי, אתקשה להוכיח שהאיש טועה. אסור לשכוח שהציונות בעצמה היא מין סיפור מדע בדיוני. נדמה לי שהיהודים בעצמם יודעים שאלה שמושלים עליהם הם לא ממש משלהם.

לא הייתי מוטרד מהנושא הזה, שהוא כידוע די טריוויאלי, אלמלא נתקלתי לפני כמה שנים באיזה ספר הדרכה לכתיבת שירה, שהמליץ לשלב בין השורות מוטיבים מיתולוגיים. כיוון שהיתה לי אז חיבה עזה לאותנטיות, פסלתי מיד את האפשרות לגנוב נושאים מהמיתולוגיה היוונית: מעולם לא הרגשתי בבית בתרבות המערב. גם הרעיון לשלב דימויים מדתות מסופוטמיות שנכחדו לפני אלפי שנים נראה לי מופרך. אופציה שלישית, טרנדית למדי, היא לאזכר שמות של מלאכים וישויות קבליות. אבל כיוון שאינני יהודי, שמות כמו סמאל וסנדלפון לא אומרים לי כלום.

בלית ברירה, נאלצתי להמציא מיתולוגיה לעם שלי: העם הציוני. כמו כל מיתולוגיה, גם המיתולוגיה הזו כוללת אמונות פגאניות קדומות, סיפורי קדושים מקומיים ועלילות משובשות מימי שחרותו הלוטה בערפל של העם. אם הכול יסתדר כמו שצריך, בעוד כמה מאות שנים היא כבר תופיע בכל סדרת ספרים מכובדת על המיתולוגיות של עמי העולם. מגיע לנו, לא כן?
 

סקיצה למיתולוגיה ציונית

 
בראשית היה אלוהים, אבל הוא נשרף באושוויץ. לפני שנשרף, הספיק אלוהים לברוא את אבר המין היהודי, וזה גדל והיה לגוריון, ראש וראשון לפנתאון האלים הציונים. לעתים מתואר גוריון כגיבור מלחמה רב און, אב קדמון של עם הציונים וראשון לשושלת מפאי, שהובל אל נחלתם האבודה על ידי האל הרצל, בורא העולם. הרצל, ויחד איתו כל שאר היהודים, טבעו במבול של גז, כיוון שהיו גלותיים וכעורים, ולא קיבלו על עצמם את עול הציונות. במזמורים מאוחרים מופיע כבר גוריון כאלוהות זועפת בפני עצמה, האמונה על מאבק נצחי בערווים, אויביהם הנצחיים של בני עמו, שמתוארים כעם נוודים רצחני ונקלה. אלא שלאחר שכונן את ממלכת הציונים, וגירש בחוזק יד את הערווים מגבולותיה (כי הם התחילו), נבגד גוריון על ידי אחד מבניו, המתואר לעתים כמלאך שרת שפל ותבוסתני. אותו מלאך כרת ברית עם נאציר הרפאת, מנהיג הערווים, והשליך את גוריון אל המדבר הדרומי. האל התנפץ לרסיסים, שהפכו לאינספור כוחות טבע לוחמניים. אלה חברו יחדיו לבתר ולקרוע את גופו של מלאך השרת הרופס, ומייד אחר כך פנו להלחם זה בזה.

עלילת מלחמותיהם של האלים הזוטרים האלה, המכונים גם "האלופים", היא סבוכה וקשה לפענוח. מסופר שם על אלוף אחד כרות יד, ואלוף אחר שתום עין; על אלוף דמוי אלון, אלוף דמוי פרס ואלוף דמוי גנדי. לבסוף גברו האלוף הפרס והאלוף הדיין, אחרי שחטפו את שתי נשותיו של גוריון, האלות גולדה ובמבה. בעזרתה של טבעת אש התופת שחישל הפרס מאיבר זכרותו של גוריון, אותו מצא קבור במדבר דימונה, הפיץ הדיין במשך שישה ימים לכל עבר את הערווים, אשר התעצמו מאוד בימי מלחמת האלופים. ביום השביעי טרף הדיין את במבה, ואחר כך בעל את גולדה במשך אלפיים שנה. אך אבוי: האלה גולדה, שנבראה מזהב היהודים, היתה קלת דעת ובוגדנית. ובעת שהשניים תינו אהבים על פסגת גבעת התחמושת, משכן האלים הציונים, כיסתה פטמתה של גולדה את עינו הבודדה של הדיין, והוא נותר עיוור. לשעת הכושר הזאת ציפה נאציר הרפאת, שפלש במפתיע לגבעת התחמושת. וכיוון שבזמן המשגל נמנעו גולדה והדיין מלאכול, הם עמדו נטולי כוחות בפני הערווים, שקטלו אותם וחטפו את גוויותיהם.

על ממלכת הציונים כמעט ונגזרה כלייה, לולא התערבותו של גוריון, שמאס בבני שושלת מפאי וגמר אומר להקים בארץ שושלת חדשה. או אז זימן גוריון את ארי האל, שחצה בחרבה את התעלה כשהוא רכוב על מרכבה, רדף את נאציר הרפאת וגירש אותו לביירוט, שם ניצח על אופרה של ואגנר. מאז, נאסר על הציונים לנגן את ואגנר. אלא שגם על ארי האל גבר יצר הרע; בדרכו חזרה מביירוט, ממנה בא כשהוא נושא עימו את גופותיהם של גולדה והדיין, הוא רמס את ימית ואת שתילה. מכאן נעשה הסיפור רצחני יותר ויותר; אותם מוטיבים שבים ומופיעים פעם אחר פעם; גוריון גמר אומר להקים שוב את בית מפאי ושלח אל הארץ גואל, את ריבון. ריבון נרצח בחג הפסח על ידי ערווי-יהודי, אך קם לתחייה ביום השלושים בדמות ברק. ומה עשה הברק? ברק נתן להם הכול. והם ירקו לו בפרצוף.
 

כתבות נוספות בסדרה

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by