בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בת זונה 
 
 
יוענה גונן

יוענה גונן חושבת שהסרט "אור" עשוי היטב, אך חוטא בהתנשאות מוסרנית בכל הנוגע לטיפול בנושא תעשיית הזנות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
במשך כמעט שנה כתבתי כאן ב"נענע" טור על סקס. עסקתי כמעט בכל דבר שעלה בדעתי – צירוף מוצלח של עורך עדין נפש ומחסור חמור בעכבות חברתיות (שנובע ללא ספק מילדות עשוקה ומהעובדה שאני לא מקבלת זין, כפי שקוראים רבים טרחו באדיבותם להסביר לי) הוביל לכך שיכולתי לכתוב באמת על הכול, מבלי צורך להתחשב בצנזורה או בכללי הטעם הטוב.

רק על דבר אחד לא כתבתי מעולם – על זנות. ואל ייקל הדבר בעיניכם; אחרי כתבות על פיסטינג אנאלי, פורנוגרפיה ביתית, הצלפות עם גאולה כהן, ואפילו התנוחה המיסיונרית, לא נשארו כמעט תחומים הקשורים בהיבטים הפוליטיים של המיניות שידי הארוכה ועטויית כפפת הלייטקס לא בחשה בקרביהם. אבל על זנות לא כתבתי, כי הנושא מורכב מדי, כי העמדות השונות ביחס אליו מבלבלות אותי, ולמען האמת גם בגלל שזה נושא שמכאיב לי מדי. אחרי הכל, זנות היא רק הקצנה מסוימת של מקומן של נשים בכלל בעולם. הפצע שמותיר המקום הזה הוא פצע שפעור בלבי כמו בליבה של כל אשה אחרת, והעיסוק בו כאוב ומצמית.

וד סיבה לא לכתוב על תעשיית המין היתה הנטיה של הדיבור על התעשייה ועל העובדות בה להפוך לדיבור של אנשים "נדיבים" ו"אציליים" שרוצים לעזור לזונות, יודעים יותר טוב מהן מה טוב בשבילן ומדברים במקומן. למרות כוונותיהם הטובות של אנשים אלה, זהו השיח הנפוץ משני צדי המתרס – הן של התומכים במיסוד הזנות, והן של הקוראים לביטול מוחלט של הזנות.

וזו גם הבעיה המרכזית שחשתי בזמן הצפייה ב"אור", סרטה החדש של הבמאית המוכשרת קרן ידעיה. אור היא נערה בת 18 ממרכז תל אביב, שמנסה לשרוד כלכלית וחברתית תוך כדי שהיא מטפלת באמה, רותי, שעובדת כזונת רחוב. אור עובדת בכל עבודה אפשרית כדי לפרנס את עצמה ואת אמה, מנהלת גישושים רומנטיים עקרים עם גברברי השכונה, ומגלה אט אט שכל הדלתות האפשריות נסגרות בפניה ובפני האם בגלל מעמדן החברתי ובגלל הסטיגמות הקשורות בקבלת כסף תמורת מין.

מבחינה קולנועית הסרט עשוי היטב, ואף זכה על כך לשבחים רבים ולפרסים יוקרתיים (פרס "מצלמת הזהב" לסרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל קאן 2004, ופרס וולג'ין לסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים 2004). רונית אלקבץ בתפקיד האם, ובמיוחד דנה איבגי בתפקיד אור – שתיהן משחקות בצורה כובשת וחונקת ומציגות למצלמה מערכת יחסים אינטימית ומרגשת שחודרת אל הלב. הצילומים הסטאטיים תורמים לתחושה הקלאסטרופובית של מצבן חסר המוצא של השתיים, וכתוצאה מהסטאטיות הזו נוצרים גם פריימים קולנועיים בהם איבריה של דמות מסוימת חתוכים ופניה מחוץ לפריים, בשיקוף מדויק של גוף האשה כחפץ חסר זהות. הסרט משחרר אגרוף מדויק לבטן הצופים, מה שאולי יעורר בהם רצון לפעול ולשנות את העולם.
 
 
אך אי אפשר לבחון סרט של במאית כמו ידעיה רק מבחינה קולנועית. היא עצמה מצהירה בקומוניקט שחולק לפני הסרט: "אני מאמינה רק בקולנוע שמתייחס למציאות ומנסה לשנות אותה. אמנות שאינה כזו אינה אמנות בעיניי". ידעיה היא פעילה חברתית נחושה בנושא תעשיית המין, שמרבה לדבר על הנושא ולפעול לשינוי. העמדה הפוליטית בסרטה רגישה וחיונית, אך מובלעים בה גם כמה מסרים בעייתיים.

בחלוקה גסה ומכלילה לחלוטין, הפועלים למען מיסוד הזנות הם לרוב מצביעי "שינוי", ח"כים של "שינוי" ופוסט-פמיניסטיות מעיקות; הפועלים למען ביטול הזנות באים מגישות פמיניסטיות ראויות יותר, אך בדרך כלל עובדות בתעשיית המין אינן חברות בארגונים אלה; והעובדות (והעובדים) עצמן – לרוב פועלות במנותק משתי הקבוצות הללו וקוראות לנקוט גישה המכונה "דה-קרימינליזציה" – להבדיל מ"לגליזציה" (שהיא מיסוד הזנות).

לגליזציה לרוב לא באה לטובת העובדות בתעשיית המין. היא משאירה את החוקים נגד העיסוק בזנות על כנם, אבל מציעה דרכים מוגבלות לעיסוק חוקי בתחום. זאת במטרה להגן בעיקר על "האזרחים הטובים" של העיר ועל הלקוחות שהולכים לזונות, שלא יצטרכו להינזק מהנשים ה"מלוכלכות" האלו. הגישה הזו אינה משנה את היחס החברתי השלילי לזונות או את הסכנות להן הן חשופות בעבודה, ורק מגבילה הרבה יותר את צעדיהן ואת החירויות המעטות שעוד נותרו להן.

דה-קרימינליזציה, לעומתה, קוראת לביטול החוקים שמטרתם להרשיע את העובדות בתעשיית המין. לעובדות הללו צריכה להיות גישה לאותן הגנות שמספק החוק לאנשים אחרים - הגנה מפני אלימות, כפייה, עבדות, אונס, סחיטה, וניצול כלכלי. החוקים המתייחסים לעובדות בתעשיית המין צריכים להגן על בטחונן, על זכויותיהן, על כבודן ועל פרנסתן (גם אם פרנסה זו היא פרנסה בעייתית, מסוכנת ואף איומה לחלק מהעובדות בתחום, זו עדיין פרנסתן והחוקים שיגנו על זכויותיהן כל עוד הן עובדות לא חייבים לבוא במקום הניסיון להשיג עבודות אחרות, מסוכנות או כואבות פחות).

עובדות בתעשיית המין מציינות את האופן שבו הגישות הקוראות ללגליזציה או לביטול הזנות יוצרות אינפנטיליזציה של הזונות, ומתייחסות אליהן כאל יצורים חסרי אחריות וחסרי הבנה פוליטית, שלא יודעים מה טוב להם ומחכים שיצילו אותם.

"אור" בהחלט משקף אינפנטיליזציה של זונות, לא רק באופן סמלי אלא גם באופן מעשי. האם רותי והבת אור החליפו תפקידים, ואור נאלצת לטפל באמה, לפרנס אותה ולפקח עליה. אור לעתים נועלת את רותי בבית ולוקחת לה את המפתחות - בהמחשה עגומה של האופן בו הסביבה אינה מתייחסת לעובדות בתעשיית המין כנשים בוגרות ושקולות, שאולי נדחקו בידי החברה למקומות שפוגעים בהן, ובכל זאת זכאיות לקבוע את מעשיהן גם בנסיבות הללו.

דעה קדומה נוספת שמופנה כנגד העובדות בתעשיית המין היא שהן אינן מסוגלות לאהבה אמיתית. הסרט, באופן לא מודע ובוודאי לא מכוון, משחזר גם את הסטיגמה הזו. מערכת היחסים המשמעותית ביותר של רותי היא עם גבר שמבריז לה באופן קבוע, וכשסוף סוף הוא מגיע היא מוותרת על העבודה החדשה שלה כדי להיות אתו (כאילו יחסי אהבה עם זונה מבוססים רק על ניצול, ואין אפשרות לתמיכה הדדית אמיתית). זאת למרות שעובדות רבות בתעשיית המין מנהלות מערכות יחסים אינטימיות אוהבות ומספקות, בדומה לעורכות דין או לספרנים. בכלל, המיניות בסרט מוצגת בצורה מעוררת דחיה ונצלנית - ואין הכוונה רק ליחסי המין הניתנים תמורת תשלום, אלא לכל סוג של מגע פיזי מיני המוצג בסרט. אפילו אחת כמוני יודעת שסקס בין גבר לאשה בעולם יכול להיות לא-לגמרי-דוחה, למרות הכול.

אולי אין זה הוגן לצפות מ"אור" להציג אייקון של זונה שמסוגלת להיאבק, שיש לה עוצמה ויכולת החלטה ויכולת לאהוב ולקבל אהבה מבן או מבת זוג. "אור" בהחלט משקף את חייהן של זונות רבות שהחברה שחקה ודחקה לשוליים והותירה אותן מחוסרות ברירה ומחוסרות כלים למאבק. ובכל זאת, לא נותר לי אלא לחכות לסרט שיציג את דמותה של העובדת בתעשיית המין כפי שמרביתן רואות את עצמן, ולא דרך התבניות שאפילו שוחרי טובתן כופים עליהן.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by