בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
משוגעים, רדו מהצלב! 
 
 
יוסי גורביץ

נענע תרבות בפרוייקט יהודי מיוחדג' לימים הנוראיים. והפעם: יוסי גורביץ יוצא למסע בעקבות עלילות הדם, ומוצא יהודים פסיכוטיים ומפוחדים, נוצרים חשדניים ומתכונים מקוריים למצות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מי ישמע ולא ידמע/הבן נשחט, והאב קורא את שמע

כך קונן ר' קלונימוס בן יהודה על שחיטת ילדי קהילות הריין. בשנת 1096, זועזעו היחסים בין יהודים לנוצרים: מסע הצלב הראשון, המכונה "מסע הצלב של האיכרים", החליט להיפטר קודם כל מאויבי האלוהים שבארץ אבותיו לפני שיצא למסע הארוך לירושלים.

היהודים התגוננו, אך ללא הועיל: הבישופים, שלרוב סביב ארמונם היה בנוי הרובע היהודי, העדיפו ברובם שלא להיות שם. בצר להם, רצחו רבים מן היהודים את ילדיהם, ובלבד שלא יתנצרו בעצמם. לאחר מכן התאבדו.

הרציחות היו פולחניות. האבות לא רק קראו את "שמע ישראל", הם גם אמרו את תפילת השוחט; במקרה אחד, שחט אב את ילדיו על במת בית הכנסת, הזה את דמם על הפרוכת, ואחר הצית את בית הכנסת עליו עצמו, והיה מתהלך בתוכו, "שר בקול נעים", ומתעלם מתחינת שכניו הנוצרים שיציל את עצמו.

הרציחות לא היו מקריות: היתה להן משמעות קוסמית. הן נועדו לזעזע את אלוהים, ולגרום לו לשלוח את המשיח. בספרות היהודית, אירועי תתנ"ו ידועים כ"קידוש השם", והספרות הרבנית רוויה בהערצת הרוצחים. המשיח לא בא, כידוע, אבל השכנים הנוצרים ראו, שמעו, ורשמו הכל. מן הרצח התיאולוגי של ערי הריין, תקום עלילת הדם.
 

נו, שתו כבר את דמי, יהודים

 
עלילת הדם היא דבר ישן. שורשיה בהאשמת הסנאט הרומאי את חברי הכתות הדיוניסיות בתחילת המאה השניה לפנה"ס. העלילה, בקצרה, מכילה את הפרטים הבאים: פגישה חשאית בעת לילה; שחיטת תינוקות ואכילת בשרם; שתית דם אדם, הקושרת את החברים לפשע; אורגיות.

משעה שעלתה העלילה על הכתב, נכונו לה ימים רבים. אותה עלילה ממש שימשה את הרומאים לרדוף את הנוצרים. הנוצרים, משעלו לשלטון, הפנו את העלילה כלפי כתות המינות. אבל זה לא תפס. הרדיפות הללו תמיד היו מוכוונות מלמעלה, והן לא נקלטו בקרב העם. דווקא נגד היהודים, ההאשמה התקבלה.
 

להשתין על צלבים זה לא מנומס

האיור באדיבות האתר של הארגון הנאו נאצי, stormfront
 האיור באדיבות האתר של הארגון הנאו נאצי, stormfront   
היהודים האירופאים שנאו את שכניהם הנוצרים. הם התפללו להשמדתם על ידי המשיח. בפיוט נקמה אחד, נספרה המילה "דם" יותר משבעים פעמים. זה היה סוד שלא נשמר היטב; יהודים ירקו כשעברו ליד כנסיות, השתינו על צלבים – לעתים בפומבי – ולפחות במקרה אחד קנו וצלבו רוצח בפורים.

ערים בימי הביניים היו דבר צפוף; יהודים ונוצרים חיו זה לצד זה. אם היה גטו, הוא היה גטו מרצון: היהודים ישבו לרוב ברובע משלהם, אבל בדרך כלל יכלו לגור גם בחלקים אחרים של העיר. יהודים ונוצרים הכירו את זה – מספיק בשביל לקבל את כל הרעיונות הלא נכונים על האחר. וכמובן, היו מומרים: יהודים שעברו אל הנצרות ושמחו לתאר באוזני הקהל הלהוט את שנאת היהודים לנוצרים. אם הם הגזימו, זה לא היה בהרבה.

הנוצרים ידעו, אם כן, שהיהודים שנאו אותם. אחרי 1096, הם ידעו שהיהודים מוכנים לרצוח את ילדיהם ובלבד שהם לא יהפכו לנוצרים. אז החלה לנקר השאלה: אם היהודים שונאים אותנו עד כדי כך שהם ירצחו את ילדיהם, מה הם יעשו לילדים שלנו? וכשבא מסע הצלב השני, כחמישים שנים לאחר מכן, מישהו מצא תשובה.
 
 

דרושים: ילדים נוצריים להכנת מצות

עלילת הדם הנוצרית באה מלמטה, מן העם ומן הנזירים. היא האשימה את היהודים בחטיפת ילדים נוצריים, בשחיטתם ובשימוש בדמם לעשיית מצות. השלטונות ניסו, בדרך כלל, להפסיק את הטירוף – במידות שונות של הצלחה. שיטת החקירה העיקרית בימי הביניים היתה עינויים, ומטרתה היתה הודאה; משהוצאה ההודאה הראשונה, את כדור השלג הזה אי אפשר היה לעצור.

עלילת הדם התרחשה, כמעט תמיד, בפסח: היהודים ראו בפסח את חג השחרור שלהם, ובימי קדם חגגו אותו על ידי הקרבת שה; הנוצרים ראו בו את החג בו נצלב ישוע, היום בו הוקרב "שה האלוהים". המיסה הקתולית כוללת שתית יין המסמל את דמו של ישוע, ואכילת מצה המייצגת את בשרו. היהודים, ההורגים ילד כדי לעשות מדמו מצות, ערכו בעצם מיסה מעוותת: הם באמת לשו את המצה בדם, והם חזרו, פולחנית, על המעשה שבו הואשמו בברית החדשה: קורבן אדם.

לעלילה הזו לא היה כל בסיס. מצד שני, לעלילה אחרת היה גם היה: למה שנקרא "עלילת הדם הקטנה", בה הואשמו יהודים בביזוי לחם הקודש הנוצרי. רבנים אסרו שוב ושוב על כך – ומה שיש צורך לאסור עליו שוב ושוב, כנראה נעשה שוב ושוב.

כשניסו היהודים להגן על עצמם מפני ההאשמה, הציבור הנוצרי ברובו לא האמין להם, בצדק מבחינתו. האם לא היו אלה האנשים שרצחו את ילדיהם שלהם, ושרבניהם קידשו את הרוצחים? האם אלה אינם אותם האנשים שחיללו שוב ושוב את לחם הקודש, שהשתינו על צלבים? האם אלה אינם האנשים שכתבו דברי תועבה על ישוע ומריה? שהכניסו לתפילה היומית שלהם קללה כנגד הנוצרים, אותה הם אומרים שלוש פעמים ביום ("למינים לא תהיה תקווה")?

ב-1096, על גדות הריין, נטענה עלילת הדם הישנה, הרומאית, בחומר נפץ. בעת מסע הצלב השני, הוצת הגפרור. שנאתם של היהודים לנוצרים התערבבה בפחדם של אלה מהיהודים – המשפיל פוחד תמיד מנקמת המושפל; הזיות הנקמה של היהודים, על משיח רצחני שאפשר להביאו באמצעות קורבן אדם, התערבבו בפחד הנוצרים מרצח ילדיהם.

העיסה הזו, שהולידה את עלילת הדם, פשטה והחליפה צורות. בצורתה הקלאסית, היא נראתה לאחרונה ברוסיה ב-1911, בעת משפט בייליס; בצורתה האחרת, זו של היהודים הזוממים להשתלט על העולם, היא חיה ובועטת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by