בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אמן על האש – התרנגולת של שפינוזה 
 
 
תמי ריקליס

והפעם: תמי ריקליס משוחחת עם יוחאי מטוס, חצי מהצמד מיכל ויוחאי – אמני רחוב שמכניסים את ה-F.U.N לאמנות, ומוציאים את האמנות מהגלריה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אמנות רחוב עושה שתי פעולות חשובות של הגדרה מחדש, פוליטיות במהותן – הפקעה של היכולת להתענגות ויזואלית מדימויים שאינם צרכניים מרשות החללים הלבנים של גלריות ומוזיאונים, ותביעת בעלות על המרחב הציבורי-אזרחי. מפגש עם דימוי או טקסט בתוך החיים, באמצע שוטטות ברחוב, מאפשר תקשורת לא היררכית היוצרת דיאלוג ייחודי בין אמנים לקהילה, ובשנים האחרונות אפשר לראות איך תל אביב נעטפת בשכבות חדשות של אמנות עירונית – מגרפיטי, דרך פוסטרים ועד מיצגים באלנבי. עבודותיהם של יוחאי מטוס ומיכל צדרבאום מלוות את הלילות של תל אביב במהלך השנים האחרונות, וגורמות לראש להסתכל למעלה ולחפש אותן, זוהרות משלטי הרחוב. מיתולוגיה אורבנית.

.
 

שייכות מצויירת

 
"למדנו יחד בבצלאל ופרויקט השלטים הראשון שעשינו היה בירושלים, לפני ארבע שנים. רצינו לפעול בתוך העיר כי היה לנו קשה מאד להשתלב בה ולהרגיש שייכות, והגענו לרעיון של שלטי הרחוב – אחד המאפיינים המובהקים של עיר וגם אלה שמסמנים בה אוריינטציה. בכל עיר בעולם השלטים מעוצבים וכתובים אחרת – בירושלים, למשל, שם הרחוב מופיע בעברית, אנגלית וערבית, כשכמעט בכל השלטים הערבית מרוססת בפס שחור; בתל אביב מופיעה ערבית רק משדרות ירושלים ודרומה. בנוסף לזה, העיסוק שלנו בגרפיקה ובתקשורת חזותית מושך אותנו לנושאים כמו שילוט והכוונה. שלושת הסדרות הבאות כבר פוזרו בתל אביב, מ-2002 ועד לפני שבועיים".

איך אתה מגדיר את סוג הפעולה הזאת, במרחב הציבורי, מאיפה היא מגיעה?
"במובן הכי אישי, כאמור, היה לנו קשה לחיות בירושלים וניסינו לחבר את עצמנו למקום דרך זה שנתנו לו משהו, שמנו בו משהו משלנו, פינות רחוב מסוימות נהיו מעין מקום אינטימי שלנו. דבר נוסף זה המקום של ההנאה, גם מהעשייה עצמה וגם של הקהל. האופציה של אמנות בחלל שהוא לא גלריה מרתקת ונכונה בעיני, ורחוב מבחינתי זה החלל הכי טבעי ליצירה, הכי אמיתי מבחינת הדיאלוג עם הצופים".

בעצם התבייתם על משהו קיים ויצרתם ממנו סימן חדש.
"אמנות עכשווית מוגדרת הרבה פעמים על ידי יצירה של שכבה חדשה על גבי צורה קיימת. דברים הם לא אותנטיים, לא עומדים בפני עצמם, ונוצרים מחיבור והתכתבות בין חומרים. לנו היה דחף למצוא במה חדשה לא מנוצלת ולהשתמש בה, משהו שנראה לי כדחף די בסיסי אצל אמנים. יצרנו פלטפורמה חדשה".
 
 
היו מחשבות בנוגע לתוקף החוקי של פעולה מסוג כזה?
"באמנות רחוב בכלל ובגרפיטי בפרט עולה עניין הוונדליזם. לא היינו מעוניינים לפגוע במה שקיים אלא להוסיף עליו באופן שלא יפגע בתפקוד של השלטים, בקריאות שלהם, לכן השתמשנו במדבקות שקופות והיינו ספציפיים לגבי הצבעים וסוג ההדבקה. כשרק התחלנו היינו קצת לחוצים בקשר לתגובות של אנשים או של המשטרה; ב'העיר' כתבו לפני שנתיים שאנחנו לא מסכימים להיחשף כי אנחנו מפחדים – אז וגם היום זה לא רלוונטי לגבינו. אני לא מכיר חוק שאוסר דבר כזה ואני לא מעוניין שהסיכון כביכול יהפוך למרכז של העבודה. מעבר לכך הרבה סוגים של גרפיטי בעיר הם סוג של מתנה בעיני, נניח הסדרות של הכלבים בפלורנטין, לא הכל 'I love x' ו'מוות לערבים', למרות שאני משייך את עצמי לשני הקצוות ויש בעיני מקום לשניהם".

באיזה סוג של דימויים אתם בוחרים?
"האימג'ים הם אייקונים מפוקסלים צבעוניים, סתמיים ופשוטים, פשוט F.U.N – חיות, פרחים, אנשים. הרעיון הבסיסי הוא להוסיף צבע לעיר ואין ממש חשיבות לאיפה ימוקם איזה דימוי או למיקומים של השלטים עצמם. הכלל היחיד של מה לא תולים איפה אי פעם היה שהאייקון של האקדח לא ייתלה בכיכר רבין. לפעמים יוצאים מין חיבורים מצחיקים כאלה, כמו דימוי של תרנגולת על שלט ברחוב שפינוזה ונעל עקב ברחוב יוחנן הסנדלר. בפעם השנייה בתל אביב יצרנו סדרת מדבקות של אנשים קטנים, ואז, לראשונה, הרכבנו עוד צוותים ועשינו מין תדריך בבית, כשכל אחד קיבל מתחם וערכה שכללה שרפרף, מברגה, שפריצר לניקוי הפיח וערמת מדבקות - זה היה ערב מקסים. אני ומיכל תלינו את השלטים וידענו שבמקביל יש עוד ארבעה צוותים כאלה, היינו שמים מדבקה ושומעים מברגה פועלת ברחוב מקביל. לפני שבועיים בערך תלינו כ-120 שלטים, כשהנושא הפעם הוא לבבות. אח שלי אמר שהשיחה הבאה בתל אביב תהיה על איך שני האנשים שעושים את המדבקות מאוהבים".
 
 
ניפגש מתחת לאבטיח
 ניפגש מתחת לאבטיח   
קיבלתם תגובות?
"שמענו הרבה תגובות מאנשים שידעו או לא ידעו שזה אנחנו. הפרויקט יוצר ממש שינוי בהגדרה של מקום בתוך העיר. מישהו סיפר לי שחברים קובעים להיפגש מתחת לשלטים, "ניפגש מתחת לאבטיח" וכאלה. חוץ מזה נוצר מין משחק זיכרון בין הדימויים השונים, כשטווח החשיפה הוא אינסופי. העירייה אמנם הורידה חלק מהמדבקות, אבל אנחנו חושדים שגם אנשים לוקחים אותם – זה משמח אותי כי זו באמת מתנה ומרגע שזה ברחוב זה אכן כבר לא שלנו אלא שלהם, כאזרחי המרחב הציבורי. למרות שהיה נחמד אם היו משאירים לנו איזו ביצת קינדר או משהו בתמורה".

הפעולה שלכם פוליטית?
"בהגדרות שלנו כן. אנחנו מממנים את זה מכספנו הפרטי ולא תופשים את זה רק כמשחק פרטי שלנו או רק כמשהו ששיך לעולם האמנות. אני מעריך מאד סוגים מסוימים של אקטיביזם פוליטי, אבל מבחינת ההתמקמות שלי בעולם, מה שאני יכול לתרום זה הדבר הזה. אם אני יכול לגרום לכך שמישהו ילך ברחוב ויחייך, עשיתי הרבה מבחינתי. אם את תלכי ברחוב, תראי את הלבבות ותזכרי בהתאהבות החדשה שלך, זה ישמח אותי. ה-FUN שדיברתי עליו לא מגיע ממקום קלאברי וזה לא מקום בועתי תל אביבי. נורא חשוב איזה ידיים תולות את זה".

ומה עם האגו?
"בהתחלה, כשהיה נורא באזז סביב העבודות וכתבו על זה כל שבועיים בערך ב'טיים אאוט', אמא שלי נורא רצתה לראות את השם של הבן שלה בערוץ 2. מבחינתי, טפיחה יותר גדולה על השכם זה כשאנשים ברחוב מסתכלים על השלט והוא משפיע עליהם מאשר לראות את השם שלי באיזה מגזין לאמנות".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by