בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אל תתנו לנו רובים 
 
 זהו את הקוזאקים. אילוסטרציה: רויטרס   
 
תמרה שרייבר

נענע תרבות בפרוייקט יידישקייט מיוחד לימים הנוראים. והפעם: תמרה שרייבר חושבת שהכוח של היהודי כקורבן מאפשר למפגינים יהודים לנצח את צה"ל, אם הם חוטפים מספיק מכות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
טוריה ביד, שיר מצעדים בלב וחלומות רטובים על סוסה ורובה ארוך. ככה עשו אותי החברים במפעל הציוני. מחושלת. הדור השלישי מדגם מכתיפות הדגל, שהפונקציה המרכזית שכתבו עבורו אינה פעולה אלא באג: אנחנו לא יודעות להתכופף. 20 שנה של דקדנס פונדמנטליסטי והתנערות עיקשת מהזהות הכפויה הזו – יהודית וישראלית כאחת – לא הצליחו לכתוב עבורי תוכנה חדשה באמת. ומכת החשמל המטאפורית שהמכניזם המושרש מחטיף לי על כל גילוי חולשה, הופכת את חוסר היכולת לקבל את האני הקורבני לפצע שתמיד מתחשק לגרד.

עד לפני מספר חודשים חשבתי שמדובר בכולרה חשוכת מרפא. הרי כך זה כאן, בארץ אבות שאנו אדוניה. כי לא נשכח ולא נסלח. לצוררים, ובעיקר לסבנו ורבי סבנו, שלא נתנו פייט והותירו אותנו לנקום את חרפת האימפוטנציה. אבל הקיץ שמתי לב שהדיאגנוזה הזו, המאבחנת את כל יהודי הארץ, ובראשם האשכנזים, כישראלים עם ענף של זית בתחת, אינה מדויקת.

זה היה ב- 15 ביוני, כשידיעה קטנה על תקרית בכפר איסקקה שבתה את תשומת ליבי. העבודות לבניית חומת ההפרדה בסמוך לאריאל נעצרו ל-24 שעות, כך דיווחו אתרי התקשורת. והוסיפו כי האחראי לשיבוש הוא התמהיל הרגיל של פלסטינים תושבי המקום, וקומץ שמאלנים שסדקו איזה חלון בולדוזר וחטפו את מנת הגז המדמיע והמכות המקובלת.
 
ניצחנו. התמונה באדיבות ארכיון "יד ושם"
 ניצחנו. התמונה באדיבות ארכיון "יד ושם"   
אירוע כזה אינו חדש. רק התוצאות. בשנה האחרונה עלו מחזות דומים, רובם בהפקת משותפת של תושבי המקום וקבוצת "אנרכיסטים נגד גדרות", בבידו, בודרוס, דיר בלוט, מסחה, חרבאתא, בית ליקיה, א-זאוויה ואתרי בינוי ועינוי אחרים. נחיל קטן של חרקים אנושיים מתייצב מול בולדוזר, מחסום, או שער, וכמו פולנייה מקצועית עומד/יושב/שוכב/מתגנב, כאן לבד בשמש. ודי. מקסימום צועקים איזו סיסמא. לכאורה, זו כל התחמושת המופעלת אל מול חיילים או שוטרים חמושים בנשק חם. בשלב כלשהו מזנקים האחרונים לפעולה, ונכנסים לרצף ידוע מראש של דחיפות, גרירות, מכות, זרנוקים, וגז מדמיע. לעיתים מתעופפים שם גם כדורים.

תמונת פלסטיני מוכה אינה סקופ בשום עיתון, ובוודאי שלא מהווה דימוי המאתגר את אושיות השיטה. נהפוך הוא, היא מאששת את המוסר הכפול המציג את הפלסטינים כולם, אזרחים ולוחמים כאחד, כאויב זדוני ורב אמצעים שאיכשהו, כנגד כל הסיכויים, בסופו של דבר תמיד נופל חלל בפני התושייה, ההקרבה ואומץ הלב של הצבא הקטן והחכם שלנו.

אבל יהודים שממקמים את עצמם מרצון בעמדה הזו, הנתעבת, של הפסד ידוע מראש? הטקטיקה הזו הצליחה לנגוע בנקודה מאוד חשופה בעצב הציבורי – היא מכריחה אותנו להכיר בכוחו של הקורבן היהודי. ערך ה"מעטים מול רבים", הוטבע בתודעתנו עם מורשת דוד וגוליית, בר כוכבא והיוונים, וכמובן, מיתולוגיות חסמב"ה והאפוס "כל צבאות ערב ביקשו להשליכנו לים". בכל המיתוסים האלו, כמו ברבבות אחרים, ברור היטב מי הטוב. האנרכיסטים, לעומת זאת, מקפידים להישאר מובסים, לתת למצלמות תמונה טובה של גרירת חנק אל הניידת ולעולם לא להיראות כמו איום.

כאן מתחילה להתפרק תמונת העולם הסדורה שלנו. הרי הצוררים במקרה הזה הם, אפעס, כוחותנו, והקורבנות, רחמנה לצלן, סוג של יהודונים. התמונות, באדיבות המדיה שקונפליקט הגון הוא לחם חוקה, ממקמות את בוני הגדר בדיוק במקום בו אסור להם להיות בעידן המוניטין – בצד של הקוזאקים. המפגינים, מאידך, מצטלמים עם ידיים מורמות כמובסים, או נגררים, מוכים ונעצרים כצאן לטבח, כאילו מתעקשים במכוון לנפק תמונות ואימאג'ים שמתכתבים עם ההיסטוריה המצולמת של העם היהודוני. פאסיבים. ואת זה, הדעת מתקשה לשאת.

מעניין שבדיווח על הפגנות בלתי אלימות מקפידים בתקשורת להשתמש במושג "התפרעות" בהתייחס למפגינים, למרות שמי שבפועל לוחץ על ההדק או הגרון הם בדרך כלל כוחות הביטחון. מעבר לרצון להציג את המתנגדים כאחר הסורר, ייתכן שהאצבעות על המקלדת חשות מעצמן מי מושך בחוטי הייצוגים, ומי לנצח יפסיד בקרב על עדשת המצלמה.

מי שהבין את הרטוריקה הזו, בנוסף לאנרכיסטים, הם המתנחלים. בעוד שרבים מהם רואים את עצמם כמגשימיו האמיתיים של חזון הציונות המגויידת, ולא יהססו לירות ולבזוז ערבושים מזדמנים, בעומדם מול כוחות צה"ל הכאילו מפנים, יבואו בידיים ריקות, למעט, אולי, ספר קודש. כך, אלף חיילים לא יצליחו לפנות קרוון אחד. ולא רק בגלל ההוראות מלמעלה, אלא בגלל אותו כוח מיתי שבידיו של הקורבן. אין דבר כזה התנגדות בלתי אלימה. אבל אפשר לגרום לאלימותו של הצד השני להילחם עבורך.

ייתכן שניכוס מחדש של הכוח שבקורבניות הוא משימה בלתי אפשרית לרובנו, הכלואים בין פטיש הציונות הזקורה לסדן המצליחנות הקפיטליסטית. אולם כפי שהוכיחו אותן 24 שעות של דממת דחפור, כמו גם הדיון הציבורי שהתעורר בזכות טקטיקת ה"אי אלימות", לדעת איך להירמס בכיף זו מטרה שראוי לשאוף לה. ולא רק כי היא מאפשרת לנו להשיל מעלינו את עולה של יהדות השרירים, ולשוב לחיק המערסל של הגלות. שכן, במציאות שבה התחושה של חוסר האונים מול מערכת ענקית ודורסנית גוברת והולכת, המתודה הפאסיבית-אגרסיבית היא – וסילחו לי על המטאפורה המיליטריסטית – הרוגטקה היחידה שבידינו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by