בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
האין זה אירוני 
 
 בתמונה: בן גוריון, ש``י עגנון, זלמן שז``ר (לעמ). בחוץ: וודי אלן (רויטרס)   
 
יוענה גונן

נענע תרבות בפרוייקט יידישקייט מיוחד, כתבה אחרונה בסדרה. יוענה גונן נדרשת לאירוניה הרגישה של השפה היהודית, שהעדינות שלה ניגפת בפני סימני קריאה גויים (!) והחלטיות יתר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בקטע מפורסם של הקומיקאי היהודי לני ברוס, הוא מחלק את העולם לדברים שהם יהודיים (Jewish) ודברים שהם גויים (goyish). לחם פומפרניקל, ציצים, ארגון "הדסה" ואנשים שגרים בניו יורק זה ג'ואיש; לחם לבן, אשכים, ארגון "בני ברית" ואנשים שגרים במונטנה זה מאד מאד גוייש. ברוס הופך את ה"יהדות" לגישה מסוימת לחיים, במקום משהו ששייך לקבוצה אתנית או דתית מסוימת. לכן, כל השחורים הם ג'ואיש, וגם כל האיטלקים - להיות מהגר או בן לקבוצת מיעוט מדוכאת זה להיות יהודי, לפי הגישה הברוסיאנית.

לני ברוס בטח היה מסכים, שסימן קריאה זה הכי גויי שיש. זקוף, חסון ומסוקס, הוא מאייש את המחסום שבסוף המשפט, אליו מתנקזות כל האותיות הנתונות תחת עוצר ומנסות לעבור. הוא בטוח בצדקת דרכו, איננו משאיר מקום לתהייה או לבלבול, צועק את שלו בקולי קולות ובמרפקים שלופים. סימן הקריאה מבטל את אחת מהתכונות היהודיות ביותר: האירוניה. הפנים האירוניות הן פנים המורכבות מסימן עדין של פקפוק או תהייה ותו לא - קמט בדמות פסיק בזווית העין, או נקודה שקועה בלחי.

התנ"ך, למשל, הוא מאד מאד לא יהודי, ברובו. בני ישראל שולטים על אדמתם, מכים בפלשתים ובעמלקים, ממליכים עליהם מלכים כדי להיות ככל הגויים, והאלוהים שלהם הוא הכי גוי שיכול להיות. זה אלוהים חסון ועצבני, בריון שמחטיף מכות לכל עבר כמו קוזאק מגודל, ובעיקר - הוא לא מפסיק לדבר בסימני קריאה. אנוכי ה' אלוהיכם! לא תרצח!! עשיתם תועבה ואיש את אשת רעהו טמאתם!!! ואחריתם בחרב אהרוג ולא ינוס להם נס ולא ימלט להם פליט!!!!!!11
 
 
אם נותרו בכם ספקות בדבר גויישיותו של התנ"ך, תוכלו ודאי לשים לב שהמלה "יהודי" כמעט שאיננה מופיעה בכל הספר הארוך הזה. רק פעמיים היא מופיעה בתור שיוך אתני: ב"זכריה" וב"אסתר", שניהם ספרים שעוסקים ביהודים תחת שלטון זר שמתאכזר אליהם, יהודים שסוף סוף מוצאים את מקומם בעולם כ"יהודים" מאסכולת לני ברוס, ומתחילים להשתמש בכלי האירוניה הדקה והנקודה הרכה במקום בסימן הקריאה החודרני.

במגילת אסתר אלוהים כלל איננו מוזכר, ומטר סימני הקריאה שלו אינו מומטר על אדמת פרס בדם ואש ותמרות עשן. במקומו, מרדכי "היהודי" מצליח - בדרכי תחבולה ובהתחנפות למלך הזר - להציל את עמו דרך טוויסטים עלילתיים אירוניים קלאסיים (הסוס שעליו רצה המן לרכוב הופך לסוס שעליו הוא מרכיב את היהודי, העץ שהכין המן לתליית מרדכי הוא העץ עליו תלויים בסופו של דבר הוא ובני משפחתו).

האירוניה יהודית כי האירוניה היא הכלי של החלש, של האאוטסיידר, של המפקפק. האירוניה הסוקראטית (סוקראטס, כמובן, הוא ג'ואיש; אריסטו הוא גוייש) היא כלי רטורי של העמדת פני תם ודביל כדי להוביל את בן-שיחך לסבך מילולי ממנו הוא לא ייצא. קו דק של יהודונות אירונית נמשך לאורך הדורות מסוקראטס דרך ג'פרי צ'וסר, עד ש"י עגנון ואמיל חביבי. אירוניה היא דרך למחות ולהתמרד בלי להסתכן בחמת אפו של הפריץ, שממילא (בהיותו גוייש) אין סיכוי שיבין את רבדי המשמעות הסמויים הגלומים בטקסט.

נקודה או פסיק זה יהודי. סימן שאלה זה מאד יהודי. סוגריים זה יהודי. שלוש נקודות זה גויי. סימן קריאה זה מאד מאד גויי. מתוך עשרה קבין של סימני קריאה שירדו לעולם האינטרנט, אחד נטלו העצומות האלקטרוניות מימין ומשמאל (תשוחרר טלי פחימה!! די לעקירת יישובים!!!) ותשעה נטלו הטוקבקיסטים. האקלים החם והמהביל של הטוקבק איננו אקלים בו האירוניה הנרגנת והשברירית מסוגלת להתקיים. הטוקבק, לכן, הוא משכנם של סימני הקריאה ושל כל מה שהוא גויי ברטוריקה האינטרנטית.

האירוניה, כאמור, היא מפלטו של הלא-שייך, של המתבונן מהצד, של החושב עצמו לטוב יותר מן היתר (האין זה תיאור מדויק של כתבי האינטרנט?). הטוקבקיסט, לעומת זאת, בכותבו תגובה לכתבה נוטל חלק בחינגה של השתייכות תרבותית, של סימון הנכון והבלתי-נכון חברתית בוודאות מוחלטת, שניתן לבטאה בשורה אחת ולחתום בשעוותם של סימני קריאה יוקדים. בטוקבקים התיישבנו מחדש כעם ישראל בארץ ישראל, ושבנו אל ימי הזוהר הגויים של עברנו הלאומי. חרגנו מהמסורת היהודית האירונית שהונחלה לנו בתלמוד, ושבנו אל המסורת העברית מרובת סימני הקריאה של ארץ ישראל הכנענית ומעמד הר סיני.

ופתאום אני חושבת, הנה האינטרנט הזה כולו, לא קל להעביר בו רב-משמעיות, או אירוניה, או ריבוי-קולות. הטקסטים קצרים מדי, הבעות הפנים חסרות מדי, המדיום מגניב מדי. אני כותבת על אירוניה, ואני לא מצליחה להבהיר בסוגריים כמה רגש ועדינות חיוניים ויפים, שאירוניה צריכה לבוא במידה ולצורך. אני מאבדת את הנחישות הציונית, אני מודאגת שמא לא תובן האירוניה בטקסט, אני מפקפקת במלים שלי.

הטקסט הופך עכשיו מבולבל ומסוכסך עם עצמו, חורג מהכללים הבלתי כתובים של כתבי התרבות באינטרנט. אני מסיימת את הטקסט הזה בנקודה חיוורת ועגומה, במקום בשורה של סימני קריאה, ומניחה לו להתקפל בביישנות אל תוך עצמו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by