בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פעם היתה חווה סינית אחת, היום יש מיליארד 
 
 
תמי ריקליס

תמי ריקליס חושבת שהחתרנות של "החווה הסינית - רשומון" טמונה באופן שבו הוא מפרק את מושג הגיבור לגורמיו, וחושף את הכאוס שמאחורי הקרב המפומפם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הסרט "החווה הסינית - רשומון" אינו סרט רדיקלי מבחינת טיעוניו, שרובם מוכרים, אך יש חשיבות רבה לכינוסם יחדיו ולשידורם כדוקומנט היסטורי מן המניין, על כל מנעד הקולות בו. גדולתו בתעוזתו הרבה להתמודד עם אחד הקודים האתיים המתוחזקים ביותר בהוויה הישראלית-לאומית, שאין מרבים לערער עליו, קודש הקודשים - מוסד השכול הישראלי.

ההתבוננות הרטרואקטיבית על הקרב/טבח הזה ופתיחתו לדיון ציבורי המיועד לכלל האזרחים, ולא רק למשתתפיו ומשפחותיהם, מאפשרת קריאה ביקורתית מחודשת של המושג המנוכס "גיבור מלחמה”. בוקע כבר מילדות מפיהם של לובשי חולצות לבנות עם מדבקות דם המכבים עליהן, מנהיג האתוס את המערכה על ציווי הזכור שבבסיסה של זהות לאומית. אולם הסרט מנפץ את המסכת. הוא מטלטל גיבורים בקברם ומדבר על השכול האישי, הקטן, המסוכסך. השכול של אלה שנשארו בחיים, של החיילים שכן שבו, רדופי סיוטים, ולא זכו לאותות גבורה. השכול של הדפוקים ששואלים שאלות ולא של הגיבורים השותקים או של הגנרלים המתגנדרים באותות.

על המסך מרצדים בעריכה נוירוטית ראשים מאפירים. שידורו של הסרט אתמול אופשר לאחר שנדחתה הקרנתו מהמועד הטבעי שיוחד לה מלכתחילה, ערב יום הזיכרון, זאת בשל החשש הפטרנליסטי לפגיעה ברגשות המשפחות השכולות. ההחלטה לא לשדר את הסרט בעצם הדירה אותו ממקומו בשיח ה"לגיטימי" של ריטואל יום הזיכרון ומיצבה אותו כממזר שעושה דווקא. רק שבניגוד, נניח, לסרטי תיעודיים בעייתיים מהשנתיים האחרונות כמו "הילדים של ארנה", "ג'נין-ג'נין", "מחסומים" ודומיהם, שהואשמו בחד צדדיות, כאן דווקא ריבוי הקולות הוא מושא ההתקפה, כאילו הפוליפוניה מעוררת סודות מן העבר ועושה רעש אדיר במקום שיש לשמור בו על השקט, על גירסה נראטיבית אחת, מפאת כבוד בערותן של משפחות המתים.

"החווה הסינית" ו"בשר תותחים" הינם מושגים ההולכים זה לצד זה זמן רב, אולם אף פעם לא נאמרו באופן מפורש ומסודר כל כך. הסיפור הכללי ידוע - במהלך מלחמת 1973 התנהל קרב כושל בחזית המצרית, כשבמהלכו נטבחו עשרות "בחורינו" על ידי כוחות מצריים, משום שלא היו ערוכים לכך מראש. היה כשל מודיעיני. לא הופקו לקחים. הכלליות הזאת ואי ההצבעה על האשמים במחדל אפשרה את גריפתה של הפרשה את תוך מדמנת התהילה של "במותם ציוו לנו את החיים" ואת הזנקת הקריירות של אריק שרון, אמנון ליפקין-שחק, איציק מרדכי ומדושנים אחרים. זו כנראה רמת העמימות שבה מרדכי היה רוצה להשאיר את הדברים, כיוצא מדבריו בדיון שהתקיים בתום המשדר, ובו אמר כחמש פעמים את משפט המפתח "אכן, יש בעיות בחברה הישראלית". אהם.
 
 
בדיוק תחת כלליות זו חותר הסרט. כלליות המאפיינת את היחס הממלכתי לענייני מלחמה מפוקפקים וקצת מסריחים - הם נפתרים באווירת ה"זה נורא ואיום", כאילו המדובר בגורל מידי שמים. ב"החווה הסינית", הסיפור של המלחמה נמצא בפרטים הקטנים, מסופר מבעד לעיניו של כל משתתף בה, ולא בידי ההיסטוריונים שלה. העיקר טמון בפירוט הכאוטי. הקריינות המונוליתית של מספר העל מסתעפת והופכת אינטימית ושורפת - שמעתי את ההוא מימין צועק, ראיתי את ההוא משמאל נשרף. הקולות החדשים, החיילים הקטנים, מתנערים מאחוות הלוחמים ומפרקים את קשר השתיקה. אחד המרואיינים מציע לעשות פתולוגיה של המלחמה - דם, שתן, צואה, רנטגן... – וזהו בדיוק התהליך שמבצע הסרט, המביט בעיניים מפוכחות על מסכת הכשלונות המפוארת, גם אם אינו ממסמר את האשמים לקיר. טכניקת הטוקינג הדס מגוללת בקאטים מהירים את תיאורי הדם של הקרב - "זה כמו בסרטים ובספרים: יהיה אור, האינדיאנים ישחטו אותנו", אומר אחד המרואיינים, יוריק ורטה.

"...זהו סיפור טרגי שמוות בסופו וחיים שלמים נבנים סביבו. מרכיביו הם אשמה ותהילה, אתוסים ומיתוסים שנבנים ומתנפצים. ובתווך גברים ישראלים, שנהוג לכנות מלח הארץ, שנותרו בחיים ואצרו בתוכם בקופסה שחורה את מוראות הקרב..." הציטוט הזה בנוסף לשימוש במילה האומניקית "רשומון" מגלמים בעיני היתממות אפולוגטית שקוראת לפרצה המוכרת של חוסר הוודאות וזריקת האשמה מיד ליד. מצלמתו של טויב אינה "אובייקטיבית" כלל, ובאיזשהו מקום ההיאחזות בעמדת "לכל אחד יש את הסיפור שלו" הינו פתרון קל, שנדמה כי שימש את ערוץ 2 לצרכי שיווק.

מטריד לשמוע את ה"שתיים זה תמיד ביחד" לפני סרט שפוצע בברוטליות את הביחד המדומיין הזה, כשהוא מפגיש לשיח לוחמים שאין בו אחווה או רעות אנשים שקולם הושתק כל השנים לטובת האנדרטאות ואת חלקם בא לפוצץ על חטאי היוהרה והאופורטוניזם. המצלמה משמשת פה מעין זירה תרפויטית, אולם שלא כמו אצל ד"ר פיל, כאן ההחלמה אינה מובטחת ויעל בר זוהר לא יכולה לסדר איזה סלב שיעזור. כרגיל, חשבון הנפש אפשרי רק שנים אחרי, כשאין כסאות להפסיד והמערכה היחידה היא על קצת כבוד. אולי בסביבות 2030 יגיעו מצלמות הטלוויזיה גם לאום אל פאחם ואליק רון, ויעבירו סיבוב נוסטלגיה על מסקנות ועדת אור.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by