בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אובדן התמימות 
 
 
ראובן רייכמן

ראובן רייכמן נזכר ביום כיפור 1973, היום שבו לימד אותו ישעיהו לייבוביץ' דבר אחד או שניים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
את קסמו של יום הכיפורים למדתי רק בשנת 1973. עד אז הייתי נוהג לשבת בזמן הצום בחשכת חדרי, מציץ מפעם לפעם מבעד לחווקי התריס אל הנערים חשופי הגו שצעדו צמאים ברחובות, טובל ביסקוויטים בתה פושר ומגישם לפי. באחד מימי תשרי נזדמנתי לירושלים, ובעודי מתהלך בסמטאות הצרות נתקלתי לפתע במכרה רחוקה, שחזרה באותה עת משהות ארוכה בארצות הברית. שיער הדבש שלה היה פרוע וסבוך, פניה ורודים ונקיים, לחייה שקועות, כאילו מצצה אותן פנימה, ובגדיה עשויים צמר. היא שאלה אותי כיצד אני מתכוון להעביר את יום הכיפורים, וכששמעה שטרם טוויתי תוכניות מיהרה לשכנע אותי לקפוץ לביתו של ישעיהו לייבוביץ.

"יהיה שיגעון", אמרה במבטא אמריקאי קל שאימצה לעצמה, "הוא איש מדהים. הלוואי שהייתי מקבלת חצי מהחוכמה שלו. כל מילה שלו זה בסלע". היא מסרה לי את הכתובת, הבטיחה שלא אהיה על הפרופסור הקשיש לטורח, "אפילו תה הוא לא צריך להכין לך", ובהליכה מהירה נעלמה מאחורי עיקול במעלה הסמטה.

גם ב-1973 יום הכיפורים חל בשבת. נסעתי באוטובוס האחרון אל ירושלים, והתחלתי מתהלך ברחובותיה הצרים, מחפש את דלתו של הפרופסור הזקן, ששלוש שנים לפני כן פרש לגימלאות. אד כבד של ריח בישולים רבץ על העיר לקראת הארוחה המפסקת, נאחז באבני הבתים העתיקים, ואני החלתי לפקפק בתבונת החלטתי.

גרטה לייבוביץ פתחה את הדלת לבושה סינור פרחוני, בידה תרווד ועל פניה שאלה. מאחוריה ראיתי רהיטים מודרניים קלים מונחים בסלון, אבל הבית היה ריק. לא היה כל זכר לידידתי. "הפרופסור פה?" שאלתי. "הוא בשירותים", אמרה בהסתייגות, "אפשר לעזור לך?". רק ניצנוץ קטן בעיניה שיכנע אותי לומר את האמת, והיא צחקה בטוב לב. "אנחנו לא מארחים ביום כיפור, אבל תתקשה לחזור עכשיו לתל אביב. אז בוא, היכנס", אמרה ברכות ופינתה לי את הדרך.
 
 
לא הספקתי לשוחח הרבה עם מר לייבוביץ. בני הזוג הקצו לי חדר קטן עם מזרון, ובו שכבתי באפלולית – נאסר עלי להדליק את האור – ועישנתי סיגריות חשיש בחשאי, כי גם העישון היה אסור. בקושי יצאתי מן הקיטון, כדי לא להיות עליהם לטורח. שמחתי שהבאתי עמי שקיות חטיפים, אף שלא טעמתי מהם.

רק בערב נשמעה פתאום נקישה קלה על הדלת, וגרטה הזמינה אותי אל הסלון. העורך הראשון של האנציקלופדיה העברית היה שמוט שם על כורסה, לבוש חלוק בית, גבו מעוקל כסימן שאלה גדול. חייכתי אליו והתיישבתי על הספה מולו. נחמה התיישבה לידי. שתקנו. רק קרקורי בטנו של הפרופסור, שעיכל את הארוחה המפסקת (אני זוכר מרק עוף עם כופתאות, חלה, כבד קצוץ, ומיני סלטים), הפרו את הדממה.

פתאום, כמין בובה מכנית שמתחו את הקפיץ שלה, החל לייבוביץ לדבר. מתנודד במקומו מעלה מטה, הוא לא הסתכל לעברי, אלא אל תוך חיקו. הוא דיבר במשך שעות ארוכות, בקצב היפנוטי, יורק עיצורים. אינני מתיימר לזכור את כל אשר אמר, רק דבר אחד: יום הכיפורים הוא יום של נתינה. "שום דבר אינו בא אל פינו", הסביר, "הגוף אינו קולט דבר מן העולם. אני צודק?" הטיח בי. "אינני יודע", אמרתי, מבולבל. "יפה", פיו הקמוט נסגר כפרח ביישן, ואחרי שתיקה קצרה הוסיף: "גם בימי הצום איננו מפסיקים לפקוד את בית הכיסא. כלומר, איננו מצליחים להוציא עצמנו מן העולם, גם לא לשם היטהרות. החטאים אינם מתפוגגים, כפי שמקווים היהודים - הם מופרשים החוצה מאתנו, למקום אחר". "אז מה עושים?" שאלתי בעניין. עיניו, מאחורי הזגוגיות העבות של משקפיו, בחנו אותי בזלזול. "מתאפקים", השיב, "הגדולה האמיתית אינה בהימנעות מאכילת העולם – אלא בהתמודדות הפנימית עם הפסולת שנוצרת תוך כדי מעשינו. לא הצום הוא המטאפורה לחשבון הנפש, אלא ההימנעות מהטלת צואה ושתן".

לייבוביץ דיבר עוד שעות ארוכות, עד שגרטה, שהתנמנמה לצדי, הקיצה. "תסלח לנו", אמרה, מתנערת ומזדקפת במהירות, "הגיעה השעה לישון. הפרופסור צריך לקום מוקדם לתפילה". כשסייעה לבעלה לקום חלוקו נפתח לרגע, וראיתי את עור חזהו הצפוד, מכוסה נמשים ושומות. נסמכים זה על זו, הם הלכו משם, מותירים אותי לבד בסלון המואר.

בבוקר חמקתי מביתם מבלי לומר שלום. רק צררתי בתרמילי פמוט, כמזכרת. הייתי עייף למדי, והתחלתי לצעוד לביתו של אחד ממכרי שגר לא רחוק משם. לא היה לי כוח לפוגשו, ולכן שמחתי לראות - בעודי צועד בחום הצהריים - שפתאום התחדשה התנועה. תפסתי טרמפ עם שני בחורים מתולתלים אל הקריה בתל אביב (הם נסעו לרמת הגולן), ומשם צעדתי לביתי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by