בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
קלטת הוידאו מס' 25 

קלטת הוידאו מס' 25

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
(אדווין מורגן)
 (אדווין מורגן)   
אם אתה שואל אותי מה התוכנית שהכי אהבתי
ללא ספק היה זה גמר אליפות העולם בהרכבת פאזלים.
אחרי שהמנצח הביס את כל מתחריו
עם פאזלים יותר ויותר מורכבים, הוא נדרש להוכיח
את גדולתו ולהרכיב עוד אחד, אחרון,
כזה שפשוט הופך את המוח לעיסה,
לבד לגמרי, חשוף למצלמות, בפחות משבוע.
אנחנו ראינו, אבל הוא לא, את התמונה הסופית:
אמצע האוקיאנוס האטלנטי, מצולם ממטוס,
רצועה כמעט חסרת פרטים לחלוטין,
בלי אצות, בלי פסולת צפה, בלי ציפורים,
בלי נפט, בלי אוניות, פני השטח
לא סוערים וגם לא שלווים במיוחד, פשוט רגילים,
רוח קלה על פני מים איטיים.
החתיכות הקטנות נוסרו ביד אמן כך שייראו,
אך לא יהיו באמת, זהות בצורתן.
זה נראה בלתי אפשרי; אך המתחרה -
הוא סירב לומר מאין הגיע, קרא לעצמו סמית -
היה מרשים: קטן, כהה, זריז, אדם שקט ועצמאי.
אלפי צבי הים האפורים היו מפוזרים
על רצפת האולפן; ראינו את השעון; הוא התחיל.
הביאו לו אוכל, אך הוא כמעט לא נגע בו.
היתה לו מיטה, עם אור שרק עומעם לכחול מוזר,
אף פעם לא כובה לגמרי. בסוף היום הראשון
גמר את המסגרת, ראה שאורך התמונה שלושה מטרים,
ושכנראה זהו צילום של (אל אלוהים!) הים.
היו אלה חיי אדם - והשתיקה
(שנשברה רק על ידי אנחות, קליק של חתיכות העץ, פלופ
של קפה בכוסות נייר) - זה מה שהיפנט אותי.
אפילו בשעה שיד אחת אספה את פיסות המסגרת,
הבחנתי בידו השניה עורמת קבוצות של אדוות דומות,
או מקומות בהם הים היה כהה מעט יותר,
או התחלות נסתרות של גלים. נפשו,
ואולי אף פניו, עבדו כמו הים.
היה זה באותה הפעם בה קם ממיטתו,
בשתיים, בלילה השלישי, הלך ישר אל חתיכה אחת,
קבע אותה בתוך פיסת ים מרכזית שהלכה וגדלה,
ואז חזר למיטה - אז ידעתי שהוא יעשה את זה.
ביום השישי הוא נראה מותש ואיטי,
אולי מאה חתיכות נשארו לו,
מהאפור החדגוני, חסר החיים, המשעמם ביותר האפשרי.
המצלמה הראתה את השעון בתכיפות גבוהה יותר.
הוא הקים את עצמו, ובהתקף פתאומי
של פעילות, עם התחלות שגויות רבות, התחיל
לחבר את השאריות המעליבות, הלא-אנושיות הללו.
הוא גמר, בערבו של היום השישי.
אנשים זרמו לתוך הסט המצולם. תזמורות ניגנו.
זה היה יפה מאוד. אבל מה שהכי אהבתי היה
השוט האחרון של הים השלם,
ממלא את המסך; ואז קווי הניסור של העץ נעלמו,
וכמעט בלי שהרגשתי החלו פני השטח לנוע,
ולפתע היה זה שוב האוקיאנוס האמיתי, מאושר
עד הגג ששיחררו אותו, קם ועולה
על עצמו במשבי רוח מתגברים, עכשיו מותר לו
לשאוג, וגשם החל לרדת, הים החשיך,
עכשיו מותר לו להשמיד, לרגע, את היד המסדרת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by