בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
גבעת חלפון, גבעה באה 
 
 מתוך ``חיים בסרט``   
 
דניאלה זמיר

לכבוד חגיגות האוסקר הישראלי ולרגל יציאת אלבום הכרזות "חיים בסרט", שמאגד את כרזות הקולנוע הישראלי לדורותיו, שוחחה דניאלה זמיר עם פולי הגשש, אדם ודמות מכוננת בתולדות הסרט העברי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כאשר אהרון פרקש ושותפתו לפרוייקט, נלה הרוש, גמרו בדעתם ללקט את כל כרזות הקולנוע הישראליות לכדי ספר אחד, הם לא תיארו את המסע הארוך והמפותל שיאלצו לעבור בכדי ליצור את "חיים בסרט". לאסוף יחדיו את כל הכרזות המקוריות של הקולנוע הישראלי מ-1913 ועד היום זה מבצע לא פשוט, בהתחשב במסורת היהודית של נטישה במעמקי הבוידעם. היו כרזות שפשוט אבדו לתהום הנשייה ולא היה ניתן לאתרן, ופעמים רבות, אלה שכן נמצאו, היו במצב כה רעוע שנדרשה רסטורציה אדירה.

פרקש, בעל גלרייה לאומנות ביפו העתיקה, הוא חובב קולנוע מושבע. ולכן נראה לו אך טבעי ליצור ספר שעוסק בהתפתחות העיצוב הגרפי בארץ, דרך כרזות הקולנוע. בעוד שהפן העוסק בהתפתחות העיצוב הגרפי פונה בעיקר לאנשי העיצוב, הספר הוא כזה שייסב הנאה לכל אדם שאהבת הקולנוע הישראלי זורמת בוורידיו.

הספר מציג מעל 400 כרזות מקוריות, דרכן מתקבלת תמונת פנורמה של היצירה הקולנועית הלוקאלית. סרטים ציוניים פטריוטים, סרטי מחאה על הצבא, סרטי בורקס, סרטים שעסקו בכור ההיתוך שיצר את החברה הישראלית, מסיפורו של העולה הגלותי ב"סאלח שבתי" ועד לרווקה התל-אביבית שמחפשת אהבה ב"שירת הסירנות". מסרטים שקיבלו מעמד מכונן בתרבותנו ועד לסרטים שנשכחו מזמן, ונעים להיזכר.
 

"בואי נברח לחוץ לארץ, יש לי חסקה!" ("ארבינקא")

מתוך "חיים בסרט"
 מתוך "חיים בסרט"   
בפתח דבר של הספר, פרקש מספר שכאשר אבה למצוא את אותו סגנון ואופי המיוחדים לקולנוע הישראלי, עלה ברוחו וויז'אל אחד, סצנה מהסרט 'גבעת חלפון אינה עונה': "...בסצנה, סרג'יו קוסטנסה, אדם גלותי בעל שם גלותי עוד יותר, עומד על חולות סיני, ידו המונפת אוחזת ברימון נפץ, ובמבטא רומני כבד צועק 'תחי מדינת ישראל!!'..." בכך בעצם מקדיש פרקש את הספר לישראל פוליאקוב (פולי), אשר לדבריו תרם רבות לאהבתו לקולנוע, והיה ברוחו כאשר החליט ליצור את הספר.

אין זה מפתיע שהדמות הקולנועית הראשונה המוזכרת בספר היא קוסטנסה, דמות מכוננת בקולנוע הישראלי, בדיוק כפי שפוליאקוב הוא דמות מכוננת בתרבות הישראלית. פניו של פולי, ובעיקר שמו, מעטרים רבות מן הכרזות שבספר. ואכן, קשה לחשוב על קבוצה שהשפיעה יותר על המרחב התרבותי של שנות השישים והשבעים מאשר הגשש החיוור, ופוליאקוב כפרט.
לכבוד צאת הספר "חיים בסרט", ולרגל חגיגות ה"אוסקר הישראלי" נפגשתי עם פוליאקוב לראיון עטוף נוסטלגיה, על החברה הישראלית, הקולנוע בראשית צעדיו, והגשש החיוור.

כיצד הגיעה הגשש החיוור למעמד מרכזי כל כך בתרבות הישראלית?
"שייקה גברי ואני נפגשנו בלהקת 'התרנגולים' בצבא. הגשש בעצם הייתה היציאה שלנו מהתרנגולים, שביטאה את החברה האשכנזית, הפלמ"ח ותנועת העבודה, מה שנקרא – הישראלי היפה. כשיצאנו מהתרנגולים החלטנו, די שלא במודע, שאנחנו מתחילים לבטא את 'ישראל השלישית'. ישראל השלישית היו כל אותם האנשים שעלו בשנות החמישים וחוו את חוויות המעברה. מבצע עלייה ענק, שלא קיבל ביטוי בחברה. נכנסו בארץ לשלב של צנע, אוכל חולק בתלושים, והם אלה שחוו את זה בצורה הקשה ביותר, משום שחווית המעברה הייתה זרה להם, בניגוד לחלק מן האשכנזים שעלו ארצה אחרי שחוו את השואה".

"הממסד האשכנזי היה כידוע מאוד חזק ומבוסס, וקשה היה לחדור לתוכו. בעקבות זה נוצר הסרט 'סלאח שבתי' של קישון. יותר מאוחר הגיעו הגששים והעלו את המצב הזה לבמה, אנחנו בעצם העלנו איתנו לבמה את כל ישראל השלישית. אפשר לומר ששלושתינו חווינו מעברה בילדותינו. שייקה הגיע מקהיר והושאר לבדו בקיבוץ בגיל 4, אני חוויתי בית שנהרס בהפצצה, וגברי גדל במחנה יהודה, שממש לא היה רמת אביב ג...זה בעצם מה שהביא את הגששים לחלק כל כך רחב של האוכלוסייה".

"בהתחלה האשכנזים ממש לא הבינו מה אנחנו עושים, כלומר, לא תפסו את הבדיחה. קצת לאחר מכן הגיע ניסים אלוני, שנחשב מגדולי המחזאים של הבימה, וכתב לנו! אז כבר הייתה הרמת גבה, הרי אם אלוני כותב לנו... וכך הפכנו לנכס לאומי בעיני הכלל. ואז הגענו לרדיו. כל שבת משעה עשר בבוקר ועד שתיים בצהריים, הגשש החיוור היה ברדיו, וכולם היו יוצאים למרפסות עם הטרנזיסטור, הבורקס הביצה והקפה וצוחקים. אז עוד ממש לא הבנו את זה, לא ידענו כמה אנשים באמת שומעים אותנו".
 

כשמישהו עשה סרט, כל החבר'ה באו

 
איך עברתם מן הבמה למסך הקולנוע?
"הגענו לזה בדרך בה כולם הגיעו להשתתף בסרט אז. הייתה אווירת קיבוץ ותנועות נוער, וכשמישהו עשה סרט אז כל החבר'ה באו. בשנות השישים התחלנו להופיע בסרטים כמחוות, למשל לקישון או שייקה אופיר, העלנו את אותן דמויות שעשינו על הבמה כשלישייה בסרטים כמו 'ארבינקא' ו'השכונה שלנו'. היינו בעיקר הופעות אורח. כל זה נמשך עד שהגיע אסי דיין עם 'גבעת חלפון אינה עונה'. דיין בעינינו כישרון אדיר בכתיבה, והיה לו סגנון קצת אחר ממה שהיינו רגילים אליו בזמנו, אבל זה סגנון שהתאים לנו. השלב הבא כמובן היה לאסוף את כל החברים. זה לא שערכו אז אודישנים. אז באו אושיק לוי ומשה'לה איש כסית, אריה מוסקונה וטוביה צפיר, כולם חברים. 'גבעת חלפון' הייתה הפעם הראשונה שהופענו בקולנוע לא בתור הגשש החיוור אלא ממש שיחקנו דמויות. אני קראתי את הדמות שלי ולא ממש ידעתי מה לעשות איתה, המבטא הזה שעשיתי יצא במקרה של רומני אמיתי. אחרי שהסרט יצא אנשים היו ניגשים אלי ברחוב ומתחילים לדבר רומנית, הם סירבו להאמין שאני לא באמת רומני".

בהתחלה ממש לא ידענו שהסרט נהפך לקאלט, אני חושב שהמילה קאלט אפילו לא הייתה בלקסיקון הישראלי בזמנו... הפעם הראשונה בה הבנו שאנשים באמת רואים את הסרט הזה היה כשסיני היתה עוד ברשותנו ושירתנו ברפידים. בתוך הבסיס היה קולנוע קטן וכל החיילים היו רואים שם סרטים. עשינו שם מילואים כמעט כל חודש וראינו שמקרינים שם את "גבעת חלפון". הגענו למילואים שוב פעם אחרי חודש, ועדיין הקרינו את הסרט. שנה, יום יום, הקרינו את הסרט בוקר, צהריים וערב. דרך אגב, הביקורות בזמנו היו איומות. אחרי זה הייתה קצת רגיעה בעניין, ואז הסרט הפך לקאלט בשנית כשהתחיל כל העניין של קלטות הווידאו בארץ. הבנתי את זה מבני הבכור. כשהיה בן תשע בערך, הוא גנב מהבית את הקלטת של "גבעת חלפון" ועשה הקרנות פרטיות לילדים בשכונה והיה לוקח מהם כסף".

בספר ניתן לראות את התפתחות הקולנוע מימי "גבעת חלפון" ועד היום. אתה מרוצה מפניו של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות?
"אני חושב שעושים כאן סרטים יוצאים מן הכלל. לדעתי הקולנוע צריך להתפתח מבחינה טכנית, וגם מבחינת התסריטים שנכתבים כאן. יש פה שחקנים ובמאים מצוינים אבל חסרים תסריטאים טובים. התסריט הוא בעצם עמוד השדרה של הסרט. פעם היו כאן תסריטים מעולים של אפריים קישון וניסים אלוני, אבל אז הייתה בעיה אחרת – יוצרי הסרט באו מעולם התיאטרון שזה מדיום שונה בתכליתו. שכשניגשנו לעשות סרט, בעצם לא היה לנו מושג מה אנחנו עושים".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by