בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
געגועי לזולנדר 
 
 
דניאלה זמיר

דינאלה זמיר חושבת שאם "דודג'בול" רק היה מוותר על הקיטש, הוא יכול היה להיות זבלון ראוי באמת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בשנותיי בתיכון, שידועות אצלי גם בתור שנות המרד, לא הייתי צופה בסרט אלא אם כן הוא היה בסלובנית, מישהו שם שכב עם עז, והוא הוקרן בסינמטק. ייתכן ומאז לא למדתי הרבה סדרי עולם, אך אחת המסקנות הנחרצות שכן הגעתי אליהן בחלוף השנים, היא שזה נכון שאיכות אינה מילה גסה, אך גם הנאה לא.

מאז פיתחתי יחסי אהבה מיוחדים לקולנוע אווילי ורדוד, דוגמת סרטי אדם סנדלר המעולים והזיבלוניים, או סרטי בנות מטופשים במיוחד – סרטים שרובנו נהנים בהם, אך מתקשים להכיר בזה, מחשש להיזרק מכל שיח אינטלקטואלי באשר הוא. "זולנדר", המשתייך לאותה קטגוריה, היה הסרט שהצית בליבי את האהבה לבן סטילר, ולכן התרגשתי באמת ובתמים כאשר עמדתי בתור לרכישת כרטיס ל"דודג'בול", סרטו החדש.

ייתכן וסימן האזהרה הראשון לכך ששימחתי תושבת, היה הילד המציק מהשורה מאחורי, שבכתוביות הפתיחה צעק "שמעתי שזה חרא סרט!", אך המאורע רק הצית דיון ביתרונותיהם האינסופיים של אמצעי המניעה. ייתכן והכתובת הייתה על הקיר עוד לפני כן: בעוד שב"זולנדר" שימש סטילר ככולבויניק (במאי, תסריטאי, שחקן ראשי וכמובן מפיק), בסרטו הנוכחי הוא משמש כמפיק ושחקן בלבד, כאשר הבמאי הוא בחור אלמוני למדי בשם ראוסון מרשל ת'ורבר.

פיטר לאפלור, בעליו חסר השאיפות ( שמשום מה משווק לנו בתור בעל כריזמה) של מועדון כושר שכונתי מרופט במיוחד שנמצא אל מול סכנת סגירה, בגלל מכון הכושר המפואר והמשוכלל, שהתמקם מעבר לכביש ע"י אליל הכושר ווייט גודמן (סטילר). גודמן מעוניין ברכישת המכון הכושל של לאפלור בכדי להפוך אותו למגרש חנייה מפואר למתעמליו. ומכיוון שגודמן הוא הרוע הקפיטליסטי בהתגלמותו, לאפלור הוא כמובן הבחור השכונתי והחביב שלא ייתן לגודמן להשלים את מזימותיו המרושעות. וכך, באמתלת גיוס כספים וריב אקראי על ליבה של איזו צנונית (כריסטין טיילור), גודמן ולאפלור מוצאים את עצמם, כל אחד וקבוצתו, בטורניר דודג'בול, שזה מחניים בלאס ווגאס.

הסרט די משעשע, צוחקים לא מעט – בעיקר בסצנות הסלפסטיק שמורכבות מכדורי מחניים הנוחתים על איברים שונים ורכים בעוצמה מופרעת. זהו סרט גאגים ממוצע – עתיר בדיחות על זרים ופעולות מעיים.
 
 
אך משעשע ככל שיהיה, הוא בעיקר גורם לגעגועים עזים ל"זולנדר". החל מהטייפקאסטינג הבעייתי (הו אוון ווילסון...), וכלה בהופעות האורח. מ"דודג'בול" מתברר שסטילר בעצם מגלם בכל אחד ממסרטיו את אותה דמות בוואריאציות קלות – ווייט גודמן הוא בעצם אחיו התאום של דרק זולנדר, בתוספת שפם של שחקן פורנו משנות השבעים ואינטונציה מרושעת. הוא הבד-גאי.

ווינס ווהן בעייתי אף יותר, הוא טייפקאסטינג משמים בתור האיש הנחמד. איך אמר ניטשה? אנושי, אנושי מדי. הוא הרבה יותר מוצלח בתפקידיו הפרועים יותר, למשל ב"אולדסקול" או "סטארסקי והאטץ'". קריסטין טיילור, אשתו של סטילר, איננה מוכשרת כלל – נהפוכו – יצור כה אנמי לא ראיתי מזמן מעל מסך הקולנוע.

הופעות אורח בסרטיו של סטילר הן תמיד דבר מבורך, אך גם בהן ניכרו ההחמצות שמאפיינות את הסרט. להביא את וויליאם שאטנר בלי לצחוק על סטאר-טראק? ואם כבר הוצאנו מהבויידעם את צ'אק נוריס, לא נאמר לו לעשות קצת טקסס ריינג'ר סטייל נאש שהוא כה מפליא לעשות אצל קונאן אובראיין?

מה שכן, ג'ייסון בייטמן ("משפחה בהפרעה") משעשע לאין ערוך בתפקיד שדר הספורט בעל ההערות המיותרות ביותר, ריפ תורן ("המופע של לארי סנדרס") מוצלח גם כן בתפקיד האייקון האמריקאי הנשכח לדודג'בול, וההברקה הגדולה היא דיויד האסלהוף בתור מאמן קבוצת הדודג'בול הגרמנית.

באחד הרגעים היפים בסרט, במשחק הגמר של הטורניר, מעודד הקפטן לאופלור את קבוצתו: "תהינו, וכוונו נמוך". זוהי אחת הסצינות בהן ניכר שהסרט מודע לכך שהוא מכוון נמוך – רגעי השיא נוצרים כאשר המודעות העצמית הזו נמצאת, והבעיה מתעוררת כאשר היא נעלמת. למשל, לאחר שסטילר מתעצבן וזורק את הכדור היישר לראשה של טיילור, היא מפנה את עינה הפצועה לווהן, עוטה את פרצופה הרציני ביותר ואומרת "תיכנס בהם!". הסצנה המגוחכת הזו מתנהלת ברצינות תהומית, ללא שמץ מודעות עצמית לקלישאה שבדבר.

בז'אנר האווילי שמכוון נמוך מלכתחילה, אין מקום לרגעי שמאלץ שכאלה ותחושת ההחמצה העיקרית נובעת מכך. לו היה הסרט מודע באופן עקבי לאוויליות שבו, ונמנע מגלישה לרגעי דרמה שלא במקומם, ייתכן והיה יותר מסתם סרט נחמד, ייתכן והיה ממלא את מלוא הפוטנציאל הטמון בו, והיה הופך לזיבלון ראוי באמת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by