בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אמאל'ה, נדמה לי שראיתי סרט! 
 
 
טל ארבל

טל ארבל נסעה לפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בחיפה, צפתה בשני סרטים מצויינים על חיילים פרנואידים, וראתה אותנו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך "שומר החוף"
 מתוך "שומר החוף"   
בלב כבד ובלי העליצות שממלאים אותי בדרך-כלל פסטיבלים לקולנוע, עליתי על האוטו בשבת השכם בבוקר והצפנתי לעבר הכרמל הירוק תמיד. בדרך סיפר הרדיו על פלסטינים נוספים – חשודים, חשודים למחצה וכאלה שאי-אפשר לדעת – שחוסלו במסגרת מבצע "ימי תשובה" בעזה.

צירוף מקרים מביך משהו הוא שהמבצע הצבאי המהולל החל ביום שבו נפתח פסטיבל הקולנוע ה-20 בחיפה, ומספרם של המחוסלים המוצדקים יותר ופחות (שהגיע הבוקר ל-53) זהה כמעט למספר הסרטים שהוקרנו במסגרתו במהלך הסופשבוע. הקשר בין מלחמה ואלימות לקולנוע שמתקיים לצידה הוא קשר מורכב, אבל היו בין מארגני הפסטיבל שניסו לפשט אותו, ולגייס גם את הפסטיבל, כמו את כולנו, להציג ולראות תמונה חד-צדדית וחד-מימדית של המציאות הפוליטית. על מבצע הגיוס ניצח רב-פקיד משה כחלון, יו"ר מועצת המנהלים של הפסטיבל ולוחם נועז בטרור, שהכריז באמצעי התקשורת כי הוא דורש בכל תוקף לבטל לאלתר את יום ההקרנות המיוחד שמקדיש הפסטיבל לקולנוע הפלסטיני החדש, מכיוון ש"לא מקובל עלי לתת במה לאויבינו" – שהרי ידוע שהם כולם ערבושים רעים שרוצים לזרוק אותנו לים ומייצרים רק סרטי תעמולה שקריים. אמנם פסטיבל בינלאומי, פלורליסטי ורב-תרבותי, אבל מה שנקרא – בואו נשמור על רמה.

למזלי ולמזלם של יתר באי הפסטיבל, מר כחלון ושכמותו מבינים אולי במלחמה בטרור, אבל לא מבינים כלום בקולנוע. הם לא יודעים דבר על כוחו להפוך טרגדיות של מקומות קטנים ורחוקים לטרגדיות אוניברסליות, ועל יכולתו להעניק פנים אנושיות וצורה ספציפית לדעות הקדומות ולפחדים הגדולים מן הזר והלא מוכר. אפשר אולי לצנזר ולהחרים כמה סרטים פלסטיניים, אבל אי-אפשר למנוע מהקולנוע לדבר על הכיבוש והעוול, האלימות המיותרת וההשחתה של הגוף והנפש של חברה שלמה שלוקחת חלק במלחמת ברירה ובדיכוים של אחרים.

בסופו של דבר התברר שכמה אנשים אמיצים החליטו שיום הקולנוע הפלסטיני יתקיים כסדרו, ושיקפצו כל הנצורים והצודקים. אולם התובנה כי הקולנוע חזק מכל המשה כחלונים והאריק שרונים גם יחד ליוותה אותי לאורך כל היום. שני סרטים שראיתי, הראשון מספר על פלוגת חיילים בגבול בין צפון לדרום קוריאה, והשני על בחור רוסי שחוזר מהמלחמה בצ'צ'ניה, הפליאו לתאר את המציאות המטורפת וחסרת התוחלת שבתוכה אנו חיים, אולי אפילו טוב יותר מן האופן שעושים זאת הסרטים שנוצרים כאן.

הסרט הקוריאני, "שומר החוף" (2002), הוקרן במסגרת "תעודת זהות" לבמאי הצעיר והמרתק קים קי-דוק (לצד סרטו מ-2004 - "השומרונית"), יוצר הסרט היפהפה "אביב, קיץ, סתיו, חורף...ואביב" שמוקרן בימים אלו בהקרנה מסחרית בארץ. לטעמי, הקרנת שניים מסרטיו הטובים ביותר של קי-דוק היא הארוע החשוב של הפסטיבל, ולא החגיגה סביב סרטיו החדשים והמלוקקים של הבימאי האנגלי המפורסם פיטר גרינאווי.
 
מתוך "אחי החורג פרנקנשטיין"
 מתוך "אחי החורג פרנקנשטיין"   
קים קי-דוק, ששירת 5 שנים בצבא הקוריאני לפני שנסע ללמוד אמנות בפריס והחל לעשות קולנוע, מרבה לעסוק בסרטיו בהרס שמותירה אחריה המלחמה בנוף, בגוף ובנפש. סרטיו אפלים, אלימים ביותר ולא מותירים לצופה פתח-מילוט. כמו אצל גרינאווי, גם קי-דוק לא מייחס חשיבות רבה לעלילה, ושם דגש רב על אסתטיקה ושוטים מסוגננים. אולם, להבדיל מגרינאווי, הוא יוצר קולנוע אינטנסיבי ומלא תשוקה שעוסק בהתנסות בחוויה האנושית ולא בהיגוג ריק ומזוייף על-אודותיה.

"שומר החוף" נפתח בתקרית שולית שמוכרת לנו היטב מן החדשות: חייל הרג אדם חף-מפשע שחשב אותו בטעות למרגל. ההרוג, שרימון יד ביתר את גופתו לחתיכות לעיני חברתו, רק ניסה לחצות את הגדר כדי לפגוש אותה. בעקבות התקרית, מתחילה שורה של אירועים שיוצאים משליטה, והופכים למשל על חטא, אשמה ועונש, ועל האופן שבו כל אמות המידה המוסריות נשחקות במצב שמוגדר כל הזמן על היוצא מן הכלל. הבחורה שאיבדה את אהובה משתגעת מצער, אנשי הכפר הסמוך לבסיס מוחים, והחייל היורה מקבל עיטור גבורה. אולם, המראות מן הלילה ההוא אינם מניחים לו, והוא הולך ומשתבלל אל-תוך הגיון פנימי ומציאות פנימית שתאפשר לו להצדיק את מה שעשה.

התנהגותו החשדנית והתוקפנית גורמת בסופו של דבר לכך שיוגדר כלא-כשיר וישוחרר מן הצבא – עובדה שהוא אינו מסוגל לקבל. הוא מסרב להיפרד ממדיו, ומתדפק על דלתות הבסיס יומם ולילה. אט-אט הוא מאבד את שאריות שפיותו, מי שהיו חבריו נהיים לאויביו ונוכחותו הופכת למעין נוכחות רפאים מאיימת בחיי חיילי הבסיס: הם רואים אותו מסייר לאורך גדר הגבול – צופה בהם, דמותו מופיעה במקומות בלתי צפויים ומעוררת מתיחות ואלימות בין החיילים לבין תושבי הכפר ובינם לבין עצמם, עד לסוף הטרגי.

לאורך הסרט הולך ומתחוור שהצבא מתחזק מציאות מדומיינת ופרנואידית של מלחמה ויחסי אויבות שאינם קיימים באמת, ותפקידם היחיד הוא סימבולי - לשמר את החלוקות הפשוטות שלפיהן מתקיים העולם הצבאי המוכר והבטוח ולהצדיק את קיומו: ידיד מול אויב, לוחם מול אזרח, סכנה מול בטחון.

במציאות שבה חיילים נדרשים לבצע משימות שיטור שוטפות בגבול מיותר, שבה גם אלו שמגינים עליהם וגם אלו שמתגוננים מפניהם שייכים לאותן משפחות, ומקיימים ביניהם קשרי חברות, אהבה, וסולידריות – החלוקות הללו קורסות. דווקא ה"טובים" והצייתנים שבחיילים, אלו הנאמנים ל"מערכת" ופועלים בנוקשות על-פי הכללים, חווים את משבר הזהות באופן חמור יותר, ועלולים להעדיף את ההזייה הפנימית של התופת על-פני האתגר והמורכבות של החיים שמחוץ לה.

הסרט השני, "אחי החורג פרנקנשטיין" של ואלרי טודורובסקי, עוסק אף הוא במצב הפוסט-טראומתי של חייל ששב משדה הקרב ואינו מצליח להסתגל מחדש לכלליה של המציאות "הנורמלית".

פיזיקאי מצליח, נשוי באושר ואבא נהדר לשני ילדיו המתגורר במוסקבה, מתבשר להפתעתו יום אחד כי יש לו בן נוסף בן 20 שלא ידע על קיומו – וזה מתעתד להגיע לכרך הגדול לבקרו. לאחר שלב ההכחשה וההתכחשות מגיע שלב ההכרה: בנו החדש-ישן, הכמה לאהבת אב ולחום משפחתי, מתנהג בצורה משונה מאד.

הוא דורש שיתקינו לו יהלום יקר במקום העין שאיבד במלחמה, שומע קולות חשודים באופן תדיר, ומשמר את הרגליו הצבאיים שמפחידים את בני הבית וגורמים להם אי-נוחות. רק האחות הקטנה בוטחת בו, ומזהה מבעד לחזותו ה"פרנקנשטיינית" את טוב-ליבו. לאט-לאט נחשפים סיפורי הזוועה מן הקרבות בצ'צ'ניה, כפר שלם שהבן מחק במו-ידיו (כי "איך אפשר להבדיל ביניהם?") ותמונת העולם הסטריאוטיפית והגזענית שמזינה עדיין את מחשבותיו. מתברר למשפחה המשכילה, הנאורה והשמאלנית שיש להם ילד-מפלצת בבית, שהוא גם פצצת-זמן מתקתקת שעלולה להמיט עליהם אסון.

טודורובסקי יוצר סרט עדין, רגיש, ומפוקח על מי שמתנסים במלחמה והופכים עקב כך לפליטים נצחיים, שאיש לא רוצה בהם. בשונה מקים קי-דוק האגרסיבי והממעט בדיאלוגים, טודורובסקי משתמש בהומור, ביצירת דמויות עשירות ובדיאלוגים העשויים ניואנסים של רגש ומבע כדי לתאר מציאות דומה.

מדהים עד כמה הפרנויה של גיבורי הסרטים הללו מהדהדת את הפרנויה של ישראלים רבים, שכמו בירוקרט התרבות כחלון, חשים כי עליהם להגן על-עצמם מפני האויבים המדומיינים שממתינים להם באפלולית אולם הקולנוע.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by