בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
להרוג את ביל בשבעה צעדים 
 
 
אסף אביר

אסף אביר מתלהב מ"שבעה צעדים", והוא חושב שהקולנוע הקוריאני מבין את הוליווד טוב משהיא מבינה את עצמה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אימפריות נופלות לאט. הנפילה מלווה לרוב בהתקוממויות של עמים כבושים, פשיטת רגל וקיסרים שיוצאים מדעתם. אבל תחילתו של התהליך, הפרולוג של הקריסה שמבשר על סוף עידן החושך, הוא בדבר האיטי והשקט שקורה לכל אימפריה בשלהי ימיה: אבדן הדימיון.

בהוליווד, ששולטת בממלכת המיתולוגיות של זמננו, אבדן הדימיון נמצא בעיצומו. מעט היוצרים המבריקים בתעשייה צפים בים של נוסחאות בנאליות ותסריטים מבוססי אפקטים וסיליקון. קשה מתמיד למצוא סיפורים אינטיליגנטים או חידושים בשפה הקולנועית – שני תחומים שנמצאים בתחתית סדר העדיפויות בהוליווד.

"הכפר", למשל, נחשב כיום לסרט מכובד, המטריקס הוא גאוני. שניהם יופי של סרטים, וכמוהם נוצרים בהוליווד עוד הרבה יופי של סרטים, אבל ברקע של כל היופי הזה מתחדדת דמותו של הסרט הגדול באמת, שאף אחד מהם לא מצליח להיות, ושפשוט לא נוצר.

ובמקביל, מעבר לאופק, כל מני מדינות, חלקן מדינות עולם שלישי לשעבר, מתחילות לנפק יותר ויותר סרטים מעוררי תשומת לב. אחת מהן היא דרום קוריאה, שממנה יצא סרט המתח "שבעה צעדים" של צ'אן ווק פארק.

הסרטים הקוריאנים הם חוויה יוצאת דופן. מצד אחד הם שואבים השפעה והשראה מהוליווד, ומשתמשים בסמליה ובחומרי הבניין שלה. מהצד השני הם משאירים בחוץ את הנוסחאות הבנאליות והערכים האמריקנים. בסרטים הקוראנים אין את הניצחון הטכני של רוח האדם, אין את ה "לכל המשפחה" ואת שאר הדברים שמוזרקים לתסריטי החוף המערבי. התוצאה היא סרטים שמצד אחד מוכנים לעיכול הקהל המערבי, ומהצד השני נראים כמו פארודיה צנועה, וקפדנית על הוליווד, שכאילו מציעה לנו לראות את אותם הסרטים, רק עם דימיון ומקוריות.

קחו למשל את "שבעה צעדים". עלילת הסרט היא פילם נואר בלשי מוקפד. במרכז עומדת דמות הבלש הקשוח, החוקר היעלמות של אדם, מסתבך עד מעל לראשו ולבסוף מגיע לפיתרון, שכנהוג, הכרוך בסודות נוראים ובצדדים הסוטים והמצולקים ביותר של נפש האדם.

כל מרכיבי הפילם נואר המסורתי קיימים בסרט: החקירה מתחילה בסמטאות ובביבים, ומסתיימת בפנטהואזים מפוארים. ישנה הנערה הפתיינית שלא ברור באיזה צד היא, נבל המשנה, שומר הראש הסאדיסט, וכמובן הנבל הראשי, כובש הלב והשטני.

ההקפדה על התבנית מגיעה עד הפרקטים הקטנים כמו החליפה והעניבה הנצחיות של הגיבור, סצנת המכות עם שומר הראש לעייני הבוס הרע, הסיגריה שאחרי המכות, הסטירה לנערה הפתיינית לפני היציאה מהחדר, והאקדח רב-הסמליות שמכיל רק כדור אחד.

כבר במעטפת התבנית מכניס הבמאי צ'אן ווק פארק טוויסט נבון: ההיעלמות שחוקר דה-סו או היא היעלמותו שלו-עצמו, לפני 15 שנים, כשנחטף ונכלא במקום לא ידוע עד שהורדם, והתעורר בחופש. גם העובדה שחייו וישותו של דה-סו או נשדדו ממנו בגין הכליאה הממושכת, ושלמעשה הוא מתחיל את הסרט כאדם שלא יודע כלום על עצמו, מוסיפים נופך מקורי לעלילה.

אולם כל אלו משמשים רק כמסגרת. בתוך המסגרת הזו יצר פארק סרט דחוס בקפידה בשורה של הברקות.

תחילה, הסרט דחוס ומורכב מבחינה ז'אנרית. בניגוד לסרטים ההוליוודים, שיוצרים עיסה אחידה של מתח, אקשן, קומדיה, רומנטיקה וקצת זוועות, "שבעה צעדים" עומד בקנאות בתנאים של ז'אנר סרטי הנקמה המזרחיים. לצד היותו נאו-פילם נואר אמריקני לכל דבר, הוא גם משתייך למסורת הקולנועית הלא-אמריקנית, שהיוותה את ההשראה ל"להרוג את ביל". שני הז'אנרים מתקיימים בו, כהלכתם, זה לצד זה, וביניהם הוא מצליח להכניס גם הומור, גם פלירטוט קצר עם המדע הבדיוני, וגם מחווה עדינה לברוס לי.

מבחינה ויזואלית, הסרט נוקט בגישה הקוראנית של להכאיב לעיניים. בין השיאים נמנה שוט אחד רצוף שעוקב אחרי דה-סו עובר במסדרון צר, בעת שהוא שובר בפטיש את העצמות לחמישה עשר בריונים חמושים במקלות שמנסים לעצור אותו. קטע אחר בסרט מציג בגראפיות קוראנית את עינויי עקירת השיניים שמבצע או דה-סו ברע זוטר. וישנה גם סצנת פלאשבק שבה שתי תקופות שונות מתרחשות בו זמנית מול המצלמה, אכילת תמנון חי, רצח באמצעות סי.די של מחשב, הרצת 15 השנים שעברו על או דה-סו בכלא, ותחושה כללית של מצלמה סקרנית ואכזרית.

בנוסף, הבמאי פארק שפך אל העלילה כמויות של אינטיליגנציה. הסיפור הבלשי מורכב ומקורי באופן בלתי צפוי ממש. הוא אמין וסביר יותר מהפואנטות של החוש השישי וממנטו, ועדיין מפתיע ומתעתע משתיהן. קשירת הקצוות ופתרון הפקעת חושפים סיפור כה נורא, עד שהבנתו מענה את הצופה יותר מהעינויים הקשים ביותר שהוצגו על המסך.

כמו סרטים קוראנים אחרים, "שבעה צעדים" גם מצליח להיכנס לנבכי הפסיכולוגיה של הרוע המוחלט ושל יצר הנקמה, להתעסק בטוטליטריזם ובאדם הנשלט – שהם מוטיבים שחוזרים רבות בקולנוע הקוריאני – ובאופן כללי, להטריד את הצופה שעות וימים אחרי תמונת הסיום הדו-משמעית.

אין פלא שזמן קצר אחרי שיו"ר חבר השופטים בקאן, קוונטין טרנטינו, חתם על תעודת הפרס ל"שבעה צעדים", הזדרזו בהוליווד לקנות את הזכויות על התסריט. על סיפור טוב שכזה, באריזה כה נוחה להמרה, לא מוותרים. זו גם תהיה הזדמנות טובה בשבילנו להשוות את הסרט המקורי לגרסה עם אדוארד נורטון (או מל גיבסון, או מי שזה לא יהיה), ולראות אם האימפריה לפחות יכולה לעשות את הסרטים של נתיניה טוב כמותם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by