בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לגמרי לא  
 
 
רם אוריון

אם אתם באמת רוצים להבין מה היה כל הסיפור עם הבריט פופ, מומלץ שלא תצפו בסרט "לחיות לנצח"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"?what the fuck was all that about" הוא אולי המשפט הפופולרי ביותר אצל המרואיינים ב-Live Forever – הסרט הדוקומנטרי שמנסה לסכם את ימי הבריט פופ באמצע שנות התשעים. ואכן, במבט לאחור, "מה לעזזל קרה שם?" היא קושיה מצוינת, ורק חבל שיוצרי הסרט לא הצליחו לספק תשובה, ולו מעורפלת, לתהייה הזו.

העובדה שהסרט (שהוקרן לפני כשנה בסינמטק ויוקרן שוב הערב בהוט פריים) נעשה כמה שנים טובות לאחר התפוגגות העננה הבריט- פופית, אמורה הייתה לספק ליוצריו, מרואייניו ולמי שחווה והתעניין בתופעה בזמן אמת, פרספקטיבה רחבה על התקופה והדינמיקה הפנימית מדי של הבלון התרבותי ההוא. הסיפור הרי כבר נמצא שם – והוא יכול להיות סיפור טוב, אם מספרים אותו נכון.

בפועל יוצרי הסרט לא הצליחו לעשות הרבה יותר מאשר הומאז' חצי נוסטלגי וחצי מפוכח, ללא נראטיב, חוט מקשר, רצף כרונולוגי או אפילו תפיסה פשוטה של רוח התקופה. שלא לדבר על תזה או תובנות כלליות מעניינות.

הסרט מתרכז באופן צפוי מאד, אך לא מתבקש, בשתי להקות: בלאר ואואזיס. נכון – שתיהן היו פחות או יותר הלהקות המסוקרות, המצליחות והשאפתניות ביותר באנגליה בתקופה הרלוונטית (יחד עם פאלפ שזוכה גם היא לנוכחות סבירה). אבל דיימון אלברן ונואל גלאגר שזוכים לרוב זמן המסך יודעים לספר רק על עצמם ועל היריבות בינהם, בלי לתת שום אינדיקציה לסצנה הרחבה של להקות, תוכניות רדיו וטלוויזיה, מועדונים וקהל, שיצרו והתמסרו להייפ הבריט פופ. איפה מנסוור, שהיו הסמל האולטימטיבי לפיקציה העיתונאית שאפפה את ה"סצנה"? איפה ההרכבים שהיו משויכים כמעט אקסקלוסיבית לאותה סצנה כמו אלסטיקה, אקובלי או שד סבן – כל אלה אפילו לא מוזכרים. סופרגראס מופיעים לשניה והמניאק סטריט פריצ'רס כאילו לא היו קיימים. 3D ממאסיב אטאק מגיח מדי פעם כשגריר בריסטול, ללא שום הקשר אמיתי, מלבד פעילות להקתו בתקופה הרלוונטית, והאומן דמיאן הירסט מילל על הצהובונים שלא הבינו את העומק של עבודותיו.

אוקיי. אי אפשר להכניס את כל מי שהיה וכל מה שקרה שם לתוך שעה ומשהו של סרט דוקומנטרי, אבל כמו שזה נראה, יוצרי הסרט לא הצליחו לסכם שום דבר חוץ מאשר סיפור התחרות בין בלאר ואואזיס, וגם זה נעשה בצורה גרועה ומחופפת. אפילו הקרדיט למעט הרגעים המעניינים בסרט לא מגיע ליוצריו – שלא השכילו לגלות לצופים שום דבר שלא הופיע בעיתונות המוזיקה הבריטית בזמן אמת – אלא למרואיינים הראשיים: נואל וליאם גלאגר, דיימון אלבארן וג'ארוויס קוקר שמדי פעם, בין הבעות הייאוש מהשאלות ה-אוי- כה- צפויות שהם נשאלים, נותנים איזו אבחנה, זווית חדשה או אינפורמציה משלימה. נראה שיוצרי הסרט יצאו מתוך הנחה שאחרי הבטחת השתתפות ארבעת השחקנים הראשיים (נואל, ליאם, דיימון וג'ארוויס) וזריקה כמעט אקראית לתבשיל של אלמנטים רלוונטיים יותר ופחות כמו קוקאין, קורט קוביין, עולם האומנות, שינויי ממשל וגאווה לאומית, הם רק יצטרכו כמה שעות בחדר העריכה ויש להם סרט. אז כן, יש סרט, אבל הוא לא מספר דבר. בעיקר לא מדבר "לחיות לנצח" על המופרכות האדירה של כל ההתרחשות, בה נדמה היה לכל המעורבים שהם רק הכלים באמצעותם מחזירה לעצמה בריטניה את הגאווה הלאומית והמוזיקלית.

אפילו כמה שנים טובות אחר כך, אחד המרואיינים, אפוף בענן נוסטלגיה, מספר על ההופעה של אואזיס בנבוורת' כעל הנקודה שבה אואזיס הפכה סוף סוף ללהקה הגדולה בעולם. לא נעים להרוס, אבל אואזיס אף פעם לא הייתה הלהקה הגדולה בעולם, ואותה אמריקה שההשתלטות התרבותית שלה על אנגליה יצרה מלכתחילה את הריאקציה הבריט-פופית, גם הרגה אותה, כשנשארה אדישה יחסית לאואזיס, בלאר ופאלפ.

*לחיות לנצח ישודר הערב בשעה 22:00 בערוץ הוט-פריים, במסגרת רצועת "דוקו-פריים"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by