בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סיני זה כאן 
 
 ``פנצ`ר בטאבה`` (רויטרס)   
 
טלי שמיר

"אחרי חצי שעה בערך הטלפון של סאלם התחיל לצלצל, הוא ענה ודיבר בצעקות. מה קרה? פנצ'ר בטאבה. המשכנו דרומה"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לנהג שלנו קראו סאלם והוא נסע לאט מהרגיל. הצטערתי שהוא לא דוהר כמו מטורף, כי לפני כן הסברתי לנעמה (זו הייתה הפעם הראשונה שלה בסיני) שככה הם נוהגים כאן. הישראלים שחלקו איתנו את הרכב קראו לו נהגוס והתווכחו איתו על חמש לירות. אנחנו השענו את הראש אחורה וראינו כוכבים. אחרי חצי שעה בערך הטלפון של סאלם התחיל לצלצל, הוא ענה ודיבר בצעקות. מה קרה? פנצ'ר בטאבה. המשכנו דרומה, הוא עצר כל פעם, האיר עם מצית על הפלאפון שלו וחייג. זה הצחיק אותנו. שני אמבולנסים עברו מולנו ואמרתי לנעמה שאולי זו תאונה ולא פנצ'ר, וטוב שהוא נוסע לאט. שאלנו שוב והוא אמר: כן, תאונה.

לילה לפני כן גילינו שהדרכון שלי לא בתוקף, כבר חשבנו שנוותר, אבל משרד הפנים שבשדה התעופה ו-300 שקל סידרו את העניינים. גם הטיסה שפיספסנו (עלינו על זו שאחריה), החפץ החשוד שעוכבנו בגללו במעבר הגבול (מישהו נתן למישהו משהו, שהסתבר כשום דבר) והשוטרת שהגישה לנו את הדרכונים אחר כך ואמרה: שם לא יותר בטוח; לא עצרו מבעדנו. זו הייתה חופשה ראשונה של שתינו מזה זמן רב תהפוכות. לא התכוונו לוותר בקלות.

טעינו כמה פעמים בדרך, נכנסנו לחופים הלא נכונים, סאלם נסע בשבילים צדדיים ופעמיים עצר את האוטו בצד, כיבה את האורות והאיר עם המצית את הפלאפון שלו. ככה זה, אבל מה איכפת לנו? זמן מדבר – ההרים יפים והים גדול. הגענו לחוף סהרה על יד ראס אה שטן – עוד אחד שמישהו אמר עליו שהוא הכי יפה בסיני. סאלם זרק את התיקים שלנו על הארץ, לקח את הכסף והסתלק. שאלנו אם יש חושות פנויות ואמרו לנו: כמה חושות שרק תרצו, כולם בדיוק אורזים וחוזרים לגבול, ראו שני פיצוצים ונבהלו. מייד אחר כך הגיעו השמועות שמדובר בפיצוץ גז, אבל בטאבה דווקא כן היה פיגוע. הרגענו את כולם, אמרנו שבאנו מהגבול ולא קרה שם כלום, סתם מישהו נתן משהו למישהו. סיפרו לנו על פטריות אדומות שעלו לשמיים, אחר כך מישהו בא מהראס וסיפר שראה פיצוץ גז ושרק שני בדואים נפצעו. הזמנו סחלב שהיה די מגעיל ומיימי ולא ידענו מה לחשוב. זה היה טיפשי מכדי להיות אמיתי, אחרי הכל, הנופש שלנו עוד אפילו לא התחיל, ועכשיו לילה, ואנחנו רעבות.

כל מי שהיה לו סלקום טיפס על תלולית קטנה והחזיק את הטלפון באוויר, צעק: אמא אני בסדר, וסיפר אחר כך לכולם מה אומרים עכשיו בטלוויזיה בישראל. ישבנו וחיכינו. לא לקחנו חושה. הבדואים שרו וסגרו חשבונות. שני בחורים באו מהחוף ואמרו שמשרד הביטחון מבקש מכל הישראלים להתאסף בחוף מובראק, שבטוח שם כי הכל מלא חיילים מצרים, ושיבואו עוד מעט באוטובוסים מישראל לאסוף אותנו. אה – ורק שלא נבוא מההרים, כי אז ניראה כמו מחבלים ואולי יירו בנו. לא הלכנו, חיכינו לבוקר ולקחנו מונית.

הגענו לאילת בשש בבוקר. הגבול היה מלא ניידות תקשורת ומראיינים בשלוף. לפורטל האינטרנט בו אני עובדת אין ניידת, אז החלטתי להתקשר למערכת החדשות, סיפרתי כל מה שראיתי והם אמרו שהם כבר יודעים את כל זה ואפילו הרבה יותר, ושאני ארגיש טוב. התקשרתי לחברת התעופה ואמרו שם שלמען מדינת ישראל הם מפעילים עכשיו רכבת אווירית, והכרטיס עולה רק כפול ממה ששילמתי בדרך הלוך.

ביומיים שאחרי סירבתי לפתוח עיתון או טלוויזיה. אני לא בדיוק יודעת למה, אבל נדמה לי שזה קשור בעובדה שזו הייתה הפעם הראשונה בה עמדתי בצד הזה של המתרס, הצד האנושי – ולא בזה שאליו אני רגילה – הצד המזוייף של התקשורת.

בכל העיתונים פורסמו בימים האחרונים ביקורות על הסיקור החדשותי של הפיגועים בסיני: בערוץ הזה אמרו ככה ולא אמרו ככה, זה דיווח קודם וההוא אחר כך, פה מעט תמונות ושם הרבה. בהבזק טלוויזיוני שעברתי מולו במקרה, ראיתי שבמשדר מיוחד של אושרת קוטלר אמרו משהו כמו : מי מדחיק ונוסע, מי מסתגר ומתמודד (?!).

ואכן, נדמה לי שלא נחוץ לצפות במסך המרצד יותר משנייה, בכדי לדעת שמדובר בקלישאות. הטראומה הטלוויזיונית היא תמיד טראומה קולקטיבית – דרמה אחת עבור כולם. התמונה היא ממעוף הציפור. ה"אמת" מוגשת בסיסמאות חותכות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, כמו נדנוד עריסה, כמו שחזור הטראומה כתרפיה קבוצתית.

ואני, שכמו רבים אחרים, הייתי בסיני, לא מרגישה שכל זה קשור אלי. אני גם לא מרגישה שכל מי שהיה שם – ונפגע יותר או פחות – קשור אלי. המציאות היא אחרת מכל זה, המציאות היא מציאות של פרטים, של יחידים, שונים זה מזה, שעומדים נבוכים מול האמבוש התקשורתי שחווה בשבילם ומסביר להם איך הם אמורים להרגיש.

אני עצמי ראיתי בסיני רק כמה זכוכיות, קיר אפור של בית מלון וחיילי מילואים עייפים בקסדות שמסתדרים בשלשות במעבר הגבול. לעומת רבים אחרים, שהיו, למשל, בסלון ביתם, לא ראיתי בעצם שום דבר. לא ראיתי לא דם ולא גופות, לא בניין קורס ולא צוותי חילוץ ולא תקריב על פניהם של ילדים עצובים. לא ראיתי שום דבר מכל אלה – ובכל זאת, זה כבר כמה לילות שאני מתהפכת בשנתי וחולמת שאני מסיעה ממקום למקום אוטובוס עמוס חומרי נפץ. וזה לא קשור לשום דבר שיש בטלוויזיה. זה פשוט בגלל שאני זו אני.


 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by