בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אין קץ לטימטום 

אין קץ לטימטום

 
 
תאנה בלום

הצצה ראשונה אל יומן הרשת של יורשת המליונים. והפעם: איך אבא קנה לי חברת הפקה ואיך מצאתי את עצמי שוב בחברתם של בימאים ישראלים מסטולים מגת, שאת רובם כבר עשיתי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אבא קנה לי חברת הפקה. איזו מהלומה. אני הרי לא יודעת וגם לא מעוניינת לעשות כלום. לפני שידעתי לומר 'אן שאנטה' כבר אכלתי כמהין הישר מזרבוביתו הלחה של חזיר, ולפני שידעתי להבדיל בין גוטייה למנולו כבר השתנתי על הברכיים של בובי דה נירו. אבל כשהבנתי את גודל האסון, כלומר, שבדרכים ערמומיות אבא הצליח לנסות לגרום לי להחלץ מחיי הבטלה והשובע ולקחת חלק בחיים (בתמורה לארבעים מליון דולר, או כמה שהוא שם על זה), לא היה מנוס אלא לנסוע למדריד לוויקנד. שם גמלתי בליבי לשאול את ידידי פ. שמעצב סטים לאלמודובר איזה סרטים כדאי לי להפיק. אבל כשהגעתי למלון (פ. אף פעם לא גר בדירה, הוא אוהב שמסדרים לו את המיטה כל יום), מצאתי אותו מסומם, שרוע במיטת מים עם הבֶּל-בּוי ועם חרצית מאחורי האוזן.
 
 
כשירדתי למטה מצאתי כמובן את המרצדס מחכה ברחוב. כל החיים מרצדס מחכה לי ברחוב. גם כשאבא נעדר למשך שנה שלמה עם הבּאני של השנה (1992) ואמא היתה בבטי פורד (ואני לא מתכוונת לבאר ברחוב נחלת בניימין), מרצדס חיכתה לי ברחוב. אז אמרתי לנהג "סע לגאליצייה", כדי לכל הפחות לבלות את הוויקאנד לבד בבית הנהדר המוקף בוגונוויליות – רק לא לחזור לתל אביב, כי באמת, כמה אפשר לבוסס בעקבים של סטלה מקארתני על פירות פיקוסים רקובים באלנבי.

אבא אומר שאני בת שלושים, ושסארטר אמר שזה גיל התבונה ושהגיע הזמן שאתחתן או אעשה עם עצמי משהו. אבל אני מתמידה רק בלהשליך את עצמי לרגליהם המטונפות של כל מיני תתי אדם, כמו פאנקיסט מובטל מסויים באנגליה, הכל כדי לחטוף את המהלומות שהחיים לא השכילו להחטיף לי. כמובן שהוא קושר אותי ומצליף בי וגונב אוכל מהסופר, ומחביא אותו בכיס הפנימי של ז'אקט מצבא הישועה.

אז כדי להשפיל את עצמי קצת יותר, חזרתי לתל אביב והחלטתי לפנות לאחד מהבימאים הצעירים והמזוקנים שיושבים במרפסת של המ. בלילות, כדי לשאול אם יש לו רעיון לסרט. הגעתי בחצות, בשמלה ירוקה מוויסקוזה של אלכסנדר מקווין ונעליים של שאנל. כל הגברים בכל השולחנות היו מכוערים. אלה שלא מכוערים קרחים ועם אלה שלא מכוערים ולא קרחים כבר הזדיינתי. קשה להיות בררן מדי. הבמאים היו מסטולים מגת והביאו רעיונות דלוחים במיוחד. ואז בעלי לשעבר, הארל אוף ק. התקשר והזמין אותי לברביקיו. בטירה, ליד לונדון.
 
 
ואנשים לא מבינים למה אני מדוכאת. אז מה אם אני לא צריכה לעבוד, כי בזמן שאני שותה מרטיני ליצ'י המניות שלי בחברה של אבא נוסקות במאה אלף דולר. זה בדיוק מה שמותיר לי זמן למחשבות קודרות. גם לסקנדינאבים שמשליכים את עצמם לחוף בחושך יש זמן פנוי. מצד שני, אפשר להזכיר שגם בדרום הודו מתאבדות מדי שנה 148 נשים על כל 100 אלף. ג'ורג' ברנארד שואו אמר שהדרך להימנע מאומללות היא לא לזמן לעצמך די זמן פנוי לתהיות על האם אתה מאושר או לא.

"את פשוט מטומטמת, מטומטמת", אומרות החברות שלי. וגם ההורים שלי, במילים יותר עדינות, ואז הם שולחים אותי לניו יורק, לפסיכיאטר של וודי אלן שמקבל 700$ לשעה (לא כולל טיסה) כדי לספר לי בדיוק את אותו הדבר באנגלית. יוּ אַר סטופּיד.

היחיד שלא מסוגל לומר לי דבר כזה, כי הוא עצמו טיפש כנעל, הוא בעלי לשעבר הארל אוף ק. אז כדי להתנחם בטיבו החמים והמגונן של הטימטום שהוא, כפי שטען אלברט איינשטיין, אינסופי כיקום עצמו, עליתי על הטיסה הראשונה ללונדון.
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by