בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
קול פורטר בא יומו 
 
 מתוך ``לילה ויום`` (השחקן שמגלם את ראובן הוא השמאלי מימין)   
 
ראובן רייכמן

בשארית כוחותיו נשרך ראובן רייכמן אל בית הקולנוע כדי לצפות ב"לילה ויום", ולא מצא שם שם את קול פורטר שכל כך אהב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הימים שלי נעשו כל כך דומים זה לזה. אני שוכב עכשיו במיטה, מכוסה בסדין מאוייר בפרחים חיוורים, ואין בי די כוח כדי לקום. מצבי הבריאותי הידרדר מאוד בשבועות האחרונים. לרופא אין די אומץ כדי לומר לי זאת ישירות, אבל בבקרים, כשאני שוכב על הגב ללא ניע, ובכל זאת כל איברי הפנימיים שולחים אותות כאב, ברור לי מה הוא נמנע מלהודיע.

אני מסתכל כעת על מכונת הכתיבה שלי, והיא מכוסה אבק. אפילו החרא שלי נהפך לשחור ומצומק, כמו ראשים מקורקפים של אינדיאנים אילמים. אתמול, בדמדומי המחלה, גחנתי מעל האסלה והוצאתי מפיו של אחד האינדיאנים פתק. "ציפורים עושות את זה", היה כתוב שם, "דבורים עושות את זה, אפילו פשפשים מלומדים עושים את זה, אז בוא נעשה את זה, בוא נתאהב".

את קול פורטר פגשתי במסיבה בניו יורק, לפני לא מעט שנים. הוא ישב בשולחן צדדי עם כמה מחבריו, שותה בתנועות רכות את המשקה שלו, לועס בוטן או שניים, כאילו הוא יודע שכולם מתבוננים בו - למרות שאף אחד חוץ ממני לא עשה זאת. שיערו הבריק בברילנטין והוא שפע חיוכים קטנים, שחשפו שיניים בריאות, עתירות סידן. אבל מדי פעם, כשליכסן מבט לעבר מקום מושבי על הבר, לבשו פניו הבעה אחרת: זקנה, לאה ועייפה יותר.

חייכתי אליו, והקמטים שהוליכו מזוויות פיו אל שורש אפו העמיקו, עיניו נצצו בברק מתכתי. פורטר ביקש את סליחתם של חבריו, הוא צריך להתרענן לרגע בשירותים. כשחלף על פני, וירכיו התחככו לרגע בירכי, הרחתי את ריחו: ריח עדין של גויאבה בשלה, מלאה בוויטמין C.

שלשום, כאשר שכני הטוב ניקולאי לקח אותי לבית הקולנוע לראות את "לילה ויום", הסרט על חייו של פורטר, נוכחתי לדעת שפזמוניו העליזים לא איבדו מכוחם. קווין קליין שמגלם את דמותו אפילו אינו נאה יותר ממנו. ב-1,500 השירים שכתב בחייו, פורטר התעסק בעיקר באהבה. קשה להתחרות בקצב שבו כתב את המילה הזאת. הוא תיאר את האהבה לפרטי פרטים, כמו מגלה ארצות ששולח גלויות נרגשות למלכה. רק לרגעים אפשר היה לחשוד שלמעשה מעולם לא יצא מדלת ביתו.

חיכיתי שדלת השירותים תיסגר אחריו, הנחתי את הסיגריה שלי בוערת במאפרה והלכתי בעקבותיו. אחזור עוד לפני שהסיגריה תיגמר, הבטחתי לעצמי. כשנכנסתי לחדר הקטן, המואר באור נרות, פורטר גחן מעל הכיור, הרים מגבת נקייה מהערימה וטמן בה את פניו. שטפתי את ידי, ואז עיניינו נפגשו במראה. "הפריווילגיה הגדולה ביותר בלהיות גבר", הוא אמר בקולו המוכר, שכבר שר אלף שירי אהבה, "היא שאתה תמיד יכול להיכנס לשירותי הגברים".

חייכתי אליו, והוא אמר שאני נראה קצת בודד. אולי ארצה להצטרף אל השולחן שלו. "אני צריך קצת אוויר צח", אמרתי בהיסוס, "אולי נוכל לשוטט מעט בחוץ". "אשמח מאוד", ענה והצביע על רגלו הפגועה (נזכרתי שנפצע בתאונת רכיבה), "כל עוד אפשר לעשות את זה בישיבה או בשכיבה". הוא ליטף את לחיי, ואמר שניפגש בחוץ עוד כמה דקות. יצאתי מהשירותים. הוא המתין מעט ויצא אחרי.

הסרט של ארווין וינקלר מציג את פורטר כאדם אומלל למדי, שהתעלל רגשית באשתו לינדה לי (אשלי ג'אד היפה, שפרצופה נתקע על מין מבט מבין-מאשים). נדמה שרק כך הוליווד יכולה לנסות להסביר לעצמה את סוד הקסם של השירים של פורטר - כאלפי שקרים מתוקים שתחתיהם מסתתר בור ביוב.

אבל בלילה הניו-יורקי ההוא, כשישבנו על הספסל בקור המקפיא וכל מילה שלנו נהפכה לענן אדים שפרח ונעלם באוויר, הרגשתי את זיקפתו של פורטר מבעד לכיס מכנסיו ולא הייתי זקוק לאהבה. הייתי זקוק לכסף, אבל הבנתי שהשירים שלו הם צ'קים שלעולם לא ייפדו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by