בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זה לא סאבלימינלי 
 
 שי 360 ובוסקילז. טינאינאי   
 
ערן דינר

ערן דינר גילה שתי פיסות של אור בערמת הדיסקים המשמימה של האוף-סיזן: הראפרים שי ובוסקילז, ודב האמר שמביא אותה בבלוז כנעני אמיתי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
נראה לכם שלחזור ארצה מחופשה בת חודש זה דכאון? נסו לחזור ולמצוא על השולחן ערימה של עשרות סינגלים ישראלים חדשים, שכל אחד ואחד מהם מייאש, נדוש ומהונדס לגחמות הפלייליסט יותר מקודמו. בזה אחר זה הם נתחבים אל הקומפקט רק כדי לצאת ממנו אחרי שלוש דקות מבוישים ורופסים. ככה זה. תקופת אחרי החגים היא האוף-סיזן של הפופ הישראלי, ואין מי שיושיע.

או בעצם כמעט שאין, כי מתוך סינגל שעליו מתנוססות דמויותיהן של שני ראפרים צעירים, לבושים בחולצות הכדורסל המחייבות ועושים תנועות מצחיקות עם הידיים, בוקע פתאום סימפול זוקף אוזניים של חטיבת כלי מיתר ערבית, ומקצב נמרץ שמשלב דרבוקות ומכונת תופים ומצליח, לא תאמינו, להקפיץ גם את המנומנמים שבישבנים. מפתיע עוד יותר לגלות, ששי 360 ובוסקילז, שני הראפרים שמחליפים כאן זה עם זה פראזות שופוני משעשעות כמיטב הז'אנר, משתייכים לקולטקטיב של משפחת תאקט, מבית מדרשם של סאבלימינל והצל, ושהקטע לקוח מהאוסף של משפחת תאקט שעתיד לצאת בנובמבר. איך קרה שדווקא אצל סאב בחצר צומחים אמנים שלא חוששים להרחיב את המעטפת ולחדש בעוד הרוק הישראלי שקוע עמוק בסטגנציה? על כך ללא ספק תוקם בעתיד ועדת חקירה.

שי 360 ובוסקילז. טינאינאי. תאקט. 3:39 דקות
 

דב האמר

דב האמר Going Deep
 דב האמר Going Deep   
נכון שאין בארץ בקתות עץ רעועות או צמתים שכוחי אל שאפשר לקבוע בהן רנֳדווּ עם השטן, אבל זו גם לא סיבה מספיק טובה לכך שהבלוז נדחק כאן לתחום המושב הדחוק של להקות הפאבים והרכבי חובבים. ישראל תפסה את מהפכת הרוק מאוחר, ומקורות ההשראה העיקריים של רוב הרוקרים בה הוא, למה שלא נודה בזה, הפופ הבריטי לסוגיו. אז בזמן שמוסיקאים ישראליים שגדלו על המורשת שמשתרעת בין הביטלס לרדיוהד יש כמו זבובים, כאלה ששיננו מהלכי גיטרה של רוברט ג'ונסון או רצו להיות ג'ון לי הוקר כשיהיו גדולים, הם פחות שכיחים.

אולי כבר למדו לעשות רוק בישראל, אני האחרון שיערער על זה, אבל גם קשה להכחיש שהסגנונות שעיצבו אותו ושמהם צמחו רוב התבניות הצורניות שלו כלל אינם נוכחים כאן. ולא נדבר כרגע על תקליטים של דני ליטני. מי יודע, אולי זו אחת הסיבות לכך שכל כך הרבה מהרוק הישראלי נשמע מפוספס וחסר גרוב. בכל אופן, את מספר ההרכבים שמנגנים בלוז כהלכתו אפשר למנות על אצבעות יד אחת. ואת אלה שמקליטים על הרבה פחות מזה.

דב האמר דווקא כן רצה להיות ג'ון לי הוקר כשיהיה גדול (ואכן, לא מפתיע לגלות שהאמר נולד וגדל בארה"ב). יחד עם הגיטריסט והזמר שגיא שורר, שותפו להרכב החשמלי CJ and the Hammer, האמר הקליט לפני כשנתיים את "Feels like home", אחד מאלבומי הבלוז הקלאסי הבולטים, גם אם הבודדים, שהוקלטו בישראל. עכשיו הוא יוצא בפרויקט אקוסטי, יחד עם הגיטריסט רוני כץ, והולך, כמשתמע משם האלבום, עמוק יותר אל תוך הבלוז השורשי. האמר, ששר בקול רך ועמוק ומנגן על גלריה שלמה של מפוחיות, וכץ, שמתגלה כנגן רגיש ומחונן, כתבו ועיבדו יחד את כל השירים שברובם מבוססים על הרכב מינימליסטי ביותר של גיטרה אקוסטית, מפוחית ושירה. הבלוז שלהם מתובל במנה גדושה של קאנטרי ובלו-גראס. בחלק מהשירים מצטרפים נגנים אורחים כדני צוקרמן בגיטרות, ואסף רוזוב בגיטרת סלייד. התוצאה היא אלבום מהנה וידידותי שאין כמוהו בן לוויה לחודשי הסתיו המדכדכים.

דב האמר. Going Deep. עצמאי. 49 דקות.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by