בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
חרא מדינה, חרא משטרה 
 
 
רם אוריון

רם אוריון לא מתלהב מהמחאה הפוליטית העקרה ומזוייפת של גרין דיי ב"אידיוט אמריקאי". אפילו המלודיות לא משהו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מה זה הדבר הזה שגרין דיי עושים, פאנק או פופ? התשובה המתבקשת היא כמובן שהם עושים פאנק פופ. יותר מזה גרין דיי יכולים לזקוף לזכותם את העובדה שלפני עשור הם עיצבו (מחדש) באלבומם "דוקי" את נוסחת המלודיה (פשוטה ומנצחת)+אנרגיה (הדוקה ומתפרצת) +לוק (נרד-פאנק סטריאוטיפי) שהפכה בעזרתן של עשרות להקות שבאו בעקבותיהם בארבע השנים הבאות לכל כך ממוחזרת, מוכרת, שטוחה ובאופן כללי מאוסה.

ועכשיו גרין דיי הוציאו את אלבומם החדש, המופק והשאפתני (מסחרית ואומנותית) ביותר עד היום. כמו ששמו מרמז מדובר באלבום המכיל חומרים עם ריח חזק של מחאה חברתית ופוליטית. פאנק רוק? אז זהו שלא.

מתוקף מעמדם והבמה הציבורית שעומדת לרשותם, נראה שגרין דיי לקחו על עצמם את תפקיד דובריו של הרוב הדפוק, האספסוף, החברה שמתומרנת על ידי הפוליטיקאים, הקורבנות מזוגגי העיניים של תרבות הצריכה המסיבית והריקנות המוסרית של ארצות הברית של אמריקה.

אבל מה לעשות, וגרין דיי כפי שאנחנו פוגשים אותם היום ניצבים בצד הלא נכון של החזית בה הם לוחמים. הם חתומים בלייבל ששייך לאחד הקונצרנים המפלצתיים ביותר בעולם (ריפרייז- וורנר ברודרס- טיים וורנר), מגלגלים מיליוני דולרים, ומשרתים את אותה תרבות צריכה שטחית עם הפקת פאר, מארז מהודר (למי שיכול להרשות לעצמו), רינגטונים במחיר לא ממש צנוע של שני דולר וחצי באתר שלהם, שמציע בין השאר לבעלי כרטיסי האשראי מגוון חולצות, חגורות, ספלים, מחזיקי מפתחות, מצעים למיטה ועוד.

ממותגים, ובטח שלא מסוכנים - עם כל המחאה שלהם, גרין דיי לא מאיימים על שום דבר ואף אחד, ובהתאם, הם עצמם לא נמצאים בשום קו אש ציבורי או פוליטי, לא מחזית הרשויות, וגם לא מצד הממשל או ההורים.

אפשר אף להרחיק לכת ולטעון שהעובדה שהמחאה וההתרסה של גרין דיי כל כך עקרה, שהיא רק משחקת לידי אלה שנגדם הם יוצאים. אם גרין דיי מגלמים איזשהו תפקיד במאבק התרבותי הפנימי בארצות הברית, זהו התפקיד הישן והמוכר של עלה התאנה - מחאה מאורגנת ומבוקרת בחסות ובהפצת אותם גורמים שרוצים לשמור על אמריקה נהנתנית, מתחסדת ומושחתת כמו שאנחנו והם אוהבים (לשנוא) אותה.

אז הפרכנו עניין הפאנק, ולדעת המבקר הזה לפחות, גרין דיי של היום הם להקת פאנק בערך כמו שרובי ווילאמס הוא פאנקיסט. במחשבה שניה, אפילו פחות ממנו.

אוקיי. אז לפחות נשארנו עם להקת פופ גיטרות הגונה? כן ולא. מצד אחד, גרין דיי של "אדיוט אמריקאי" שומרת למדי על התבניות המלודיות והקצביות שהזניקו אותה מלכתחילה לראשי המצעדים עם "באסקט קייס", ונמנעת מלאתגר את עצמה או אותנו בלחנים מורכבים, עיבודים מסובכים או סאונדים לא אורתודוקסיים. אדרבה, ההפקה היא שמרנית כמו שהיא מושקעת ועשירה. האמת, די כיפית.

מצד שני, כנראה מכיוון שהם החליטו להוציא לאור יצירה כה בוגרת, משמעותית ומלאת מסרים ועומק, כזו שמאגדת בתוכה טקסטים על קריסה מוסרית לאומית, אובדן פרטי, הסתאבות של חיי רוק'נ'רול ועוד כהנה וכהנה, גרין דיי מציגה באלבומה החדש יומרנות מעיקה משהו שמגיעה לשיאה בשתי מיני-יצירות קונספט שמגרדות את תחום העשר דקות, וכובד טקסטואלי כללי.

אם כך, המסקנה היא שגם כאלבום פופ "אמריקן אידיוט" לא אפקטיבי במיוחד. מה שלא אומר, כמובן, שהוא לא מכר ועוד ימכור מיליוני חתיכות. הכל בעזרת מנגנוני השיווק המאסיביים שעובדים עבור הלהקה, על פי מיטב כללי הצרכנות האמריקניים והאידיוטים האלה. וגם בזכות העובדה שמדובר במוצר מושקע, ידידותי, ולמראית עין - בכלל לא מזיק.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by