בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
היום זכרתי, כי את הכל רשמתי 
 
 
אסף אביר

אסף אביר נהנה מ"מהנשכחים" על אף שמדובר בסרט גרוע, ולמרות שמדובר ברגע בו הפכה ג'וליאן מור לדנזל וושינגטון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
נתחיל במה שחשוב: אפשר ללכת לראות את "הנשכחים". רצוי לבוא בלי ציפיות, לבחור בהקרנה של אמצע השבוע ואם אפשר אז באמצע היום – ובוודאי לא בדייט חשוב. רצוי גם לאהוב מאוד את ג'וליאן מור, מהשחקניות המתוקות והטובות ביותר של הניינטיז, שמשמשת כפיצוי הולם לסרט הבינוני בו היא משתתפת. אבל הכי כדאי שתהיו מאלה שאוהבים ללכת להופעות של קוסמים גרועים, רק בשביל לראות מקרוב איך הם עושים את הטריקים באופן גלוי ומרושל - כי זה בדיוק מה שתראו בסרט הזה.

מור מגלמת את טלי פארטה, אם ששכלה את בנה בתאונת מטוס. מותו של הילד הרס את חייה, ומאז היא שקועה בצער וניכור, ובצעדות אפופת פלאשבקים ברחבי ביתה. אלא שזיכרונה של טלי הוא דבר מוזר: לפעמים היא זוכרת בחדות רבה דברים קטנים שלא קרו מעולם, לפעמים היא שוכחת דברים קטנים אחרים, כגון איפה הניחה את כוס הקפה שלה, ובאופן כללי המציאות והדימיון נוטים להתערבב בראשה בתדירות גבוהה יותר מבראשו של האדם הממוצע. אבל כשהיא מגלה שאיש מסובביה לא זוכר את קיומו של בנה המת סאם - לא החברים, לא הביביסיטר, ולא בעלה - היא משתכנעת שהיא נפלה קורבן למזימה שכל מכריה שותפים לה, מהבעל ועד הפסיכיאטר.

ואז נגמרת חצי השעה הראשונה והמוצלחת של הסרט. באותה חצי שעה נדמה ש"הנשכחים" עומד להיות מותחן פסיכולוגי אינטיליגנטי, באווירה של סרט אימה. אשה רעועה נפשית, שמשוכנעת בקיומה של אמת שכל שאר העולם לא מודע לה - או מסתיר ממנה בכוונה - מעורר את הציפייה לפגוש חבר אפל במועדון סרטי ה"אתה חי בשקר", שבו חברים גם "המופע של טרומן", "36 שעות" הקלאסי (על נאצים שלוכדים קצין אמריקני, ומשכנעים אותו שהמלחמה נגמרה לפני שנים ושהוא בבית חולים בארה"ב) - וסרטים מוצלחים אחרים. האפלוליות של הפתיחה, דמותה הנוירוטית של ג'וליאן מור ואף שמו של הסרט – "הנשכחים" – גורמים לסרט "האחרים" עם ניקול קידמן להדהד מרחוק, וכאילו מבטיחים תחרות קטנה בין שני הסרטים, בשדה האימה העל טבעית המעודנת ומורטת העצבים.

אבל אז, בדקה השלושים, חלה התפנית המפתיעה ומבאסת. כאילו התפטר התסריטאי ללא הודעה מוקדמת, מוותר "הנשכחים" על האתגר הסיפורי, על האימה ועל הפסיכולוגיה, והופך מסרט אימה לסרט מרדפים. גם ג'וליאן מור, באופן הכי משכנע שכישרון המשחק שלה מסוגל לגייס, הופכת ממקבילת ניקול קידמן למקבילת דנזל וושינגטון. מאותו רגע ועד סוף הסרט נדמה שהתסריטאים מתחלפים כל חצי שעה - כשכל חצי שעה מוגזמת ומופרכת מקודמתה. 50 הדקות האחרונות של הסרט נראות כמו ניסיון רע לחקות סדרת מתח די מוצלחת משנות התשעים. שם הסדרה לא יימסר פה, מפני שהוא לבדו יהיה ספוילר לסרט – אבל הספוילר הזה יגיע לבדו די מהר, ברגע שתבינו במה מדובר.

אז מה בכל זאת יש בסרט הזה שהופך אותו ראוי לצפייה? יש את האקשן שלא מרפה, לבד מהפוגות של דיאלוגים אוויליים. יש שם כמה הבהלות שיכו בכם בהפתעה ויגרמו לכם לקפוץ במושב ואולי לזעוק קצת. יש תסריט שמרוב דביליות הופך לחינני, ושמרוב קלישאות ובנאליות, חושף בגסות את הנוסחה של סרטי מתח, ומהווה שיעור למתחילים בבניית סרט קונספירציה הוליוודי. ויש שם את ג'וליאן מור, שחקנית מעולה ובייב לכל עונה, גם בגיל 44.

מה אין שם? סרט. אבל חבל מזה, שאין שם היענות לאתגר המעניין ביותר שהציבה חצי השעה הראשונה - התעמקות בדבר המסתורי והמתעתע, שכה מעטים הסרטים שעוסקים בו באופן רציני - הדבר שנקרא הזיכרון האנושי. הפתיחה המוצלחת והנשכחת של הסרט עושה חשק ליותר סרטים על הזיכרון, תחום שיש לנו עוד הרבה מה לחקור בו, גם בחיים וגם בקולנוע. נמשיך לחפש.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by