בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
כשהתותחה רועמת 
 
 
אלונה דניאל

אלונה דניאל אוהבת את התעלולים הקוביסטיים של גרטרוד שטיין ב"פריז צרפת", אבל היא מתקשה לסלוח לה על הסטת המבט בכל הנוגע לזוועה שהתחוללה סביבה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אוגי, מוכר הטבק הוותיק בסרט "עישון", היה מצלם בכל בוקר את אותה פינת רחוב בברוקלין. "אנשים נוסעים לטייל בעולם", הוא אמר, "כדי לראות את הכל ולא לפספס כלום. אבל אני חושב שאם תישאר מספיק זמן באותו המקום, עם הזמן, העולם כולו יעשה סיבוב שלם סביבך. צריך רק לפתוח את העיניים ולכוון את המצלמה".

בספר "פריז צרפת" (הצאת רסלינג), כיוונה גרטרוד שטיין את המצלמה שלה על פריז ותושביה, כשהיא משנה את זווית הצילום שוב ושוב, מחדדת את הפוקוס ומדייקת בקומפוזיציה, כדי לתפוס את המהות הטהורה והמזוקקת של "הצרפתיות", תוך כדי ניפוץ מיתוסים והפרכת קלישאות, למשל זו של הגסות הצרפתים: "הצרפתים מנומסים, הם מנומסים מטבעם...כדי שלאיש לא יהיו שום רגשות לא נעימים, ומדוע לא, תמיד נעים יותר להיות מנומס".

בדרך, כמנהגה בקודש, משתעשעת שטיין במשחק של "מבט נשי- מבט גברי", מבצעת ניסויים קוביסטיים בשפה ובודקת עליה זרמים פילוסופיים ותיאוריות. היא משמיטה סימני פיסוק, חוזרת שוב ושוב על אותו משפט מזוויות שונות ומבצעת שינויים ארכיטקטוניים בתחביר כדי להגיע למהות הדברים, כדי להשיל את השכבות שמפרידות בין הנושא המתואר לבין הקורא. תהליכים שהם מצוות של המניפסט הקוביסטי, אותו אימצה לעצמה.

בין השאר, משחקת שטיין משחק של זהויות מיניות: חלק מהספר מאופיין בדיבור "נשי" כביכול, הסופרת מפטפטת במין ניסוח מקוטע ומבולבל על אופנות, בישול, חיות מחמד וחופשות בכפר, הכל במין מפגן של זחיחות דעת "נשית". אבל נשיות סטראוטיפית זאת מופרעת שוב ושוב על ידי ז'אנר המסה הפילוסופית על שפתו ה"גברית" הלקונית וההגיונית ועל ידי נושאים "לא נשיים" כמו לוגיקה, התפתחות ציוויליזציה, וכמובן מלחמה.

בשירים ובטקסטים בהם היא מדברת על מלחמה, היא חותרת להגיע אל מהותה. בשיר "אוור אייד", למשל, היא גולשת מעמדת דובר אחת לשנייה: מאחות לפצוע, לאויב, לקרוב משפחה, למתבונן, ובסופו של דבר- לגינוי עמדת האי-ידיעה (אף אחד אינו לוקה באי ידיעה, היא אומרת, העמדת פני לא יודע נועדה רק על מנת למצוא חן). בסוף השיר היא מגיעה אל המהות החשופה של המלחמה - הגופות המרוטשות המוטלות בשדה. את חומריותן של חלקי הגופות אין הייצוג השירי יכול לתווך לקורא, לכן היא מומרת בחומריותן של המילים ששטיין פזרה על הדף, אשר מופיעות כשלעצמן כחלקי גוף מרוטשים.

שטיין (1946-1874) חילקה את חייה בין אמריקה לאירופה, בין מלחמת העולם הראשונה לבין מלחמת העולם השניה, בין השפעות האוונגרד לבין גישות פוליטיות שמרניות. היא זכתה להשכלה נדירה בהיקפה וחיה חיי זוגיות טוטאליים עם אהובתה אליס טוקלס, משנות השלושים לחייה עד מותה. בסלון האומנותי שהקימה בפריז (סלון המוזכר למשל, בסרטו של אלן רודולף "המודרנים) ביקרו בין היתר המינגוואי, סקוט פיצג'רלד ופיקאסו.

כש "פריז צרפת" יצא לאור, בשנת 1946, שטיין כבר הייתה מפורסמת מאוד באמריקה, אבל זכתה להכרה עולמית רק בגיל חמישים ותשע, כאשר כתבה את "האוטוביוגרפיה של אליס ב' טוקלס".

גרטרוד שטיין לא נחשפה לביקורת הקשה על כתיבתה, אשר החלה להופיע שנים לא רבות לאחר מותה (אך גם לא זכתה לאפשרות להגן על בחירותיה). על כך כותבת אורלי לובין בפתיח "אחרית דבר" שבסוף "פריז צרפת": "משנות השבעים ואילך, הטרידה כתיבתה של שטיין חוקרות, פעילות וסופרות פמיניסטיות ולסביות : שטיין שחלקה את רוב חייה עם בת זוגה טוקלס, לא חשפה במוצהר בכתביה את עמדותיה או את עולמה הנשי- לסבי.

"יש מי שגינו אותה על כך שאימצה הן בחייה והן בכתיבתה מודלים גבריים הטרוסקסואליים סטנדרטיים, כמעט קלישאיים! לעומת זאת יש מי שמצאו בטקסטים השונים של שטיין אינספור התייחסויות הייחודיות לה לעולמה כאשה לסבית. אולם הביקורת החריפה ביותר והרלוונטית במיוחד לספר 'פריז צרפת' הוטחה בשטיין בשל עמדותיה ואף יותר - בשל העדר עמדות מוצהרות מצידה בימי מלחמת העולם השניה ומייד אחריה".

בשנים בהן נכתב "פריז צרפת", מלחמת העולם השניה כבר הייתה בעיצומה ושטיין וטוקלס התלבטו אם להשאר באירופה או לחזור לאמריקה. בשעה שהנאצים פלשו לאיטליה הן פנו לשגרירות האמריקאית, שם דחקו בהן לנסוע והבטיחו להן טיפול מזורז בפספורטים. אבל שטיין החליטה שהנסיע תהווה עבורה טלטלה חזקה מדי וגם "תפגע באיכות הארוחות שלה". מי שעזר ודאג לרווחתן של שתי הנשים בשנים הבאות היה ברנאר פיי, חבר וותיק, שלימים נשפט, הורשע ונשלח למאסר עולם על שיתוף הפעולה עם הנאצים ואחריות למותם של בני אדם.

לא ברור מה בדיוק ידעה שטיין על פיי, ובכלל על המתרחש באירופה בראשית מלחמת העולם השניה, אך כסופרת אשר תיעדה את חייה בזמן המלחמה אי אפשר שלא לתהות על היעדרו של גינוי נחרץ של הגרמנים ושל הצרפתים משתפי הפעולה, על היעדרם של גילויי מצוקה וזעם, על היעדר שיפוט מוסרי ברור, וכמובן- על ההיעדר המוחלט של היהודים, של היהדות בכלל ובפרט - יהדותן שלה ושל טוקלס. גם לי קשה לקנות את התיאוריה שטוענת שהיא לא הייתה מודעת למתרחש סביבה, במיוחד לאור מה שכתבה על אי הידיעה, שמהותה העמדת פנים .
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by