בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דקה לפני מותו עדיין היה חי 
 
 
יואב הר עוז

הסרט "בוקר טוב לילה" חדר ליואב הר עוז מתחת לעצמות וכמעט הביא אותו להצטרף למחתרת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
1978, איטליה. ארבעה חוטפים מכניסים לדירתם ארון עץ ובתוכו אלדו מורו, ראש הממשלה לשעבר ומנהיג המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. הם מצפינים אותו בחדר קטן שמוסתר מאחורי ארון הספרים. שקטים, סבלניים ואדיבים. ארבעתם, חברי "הבריגדות האדומות", ממתינים לתגובת הממשלה לדרישה לשחרר את חבריהם שהועמדו לדין. אישה ושלושה גברים שומרים על איפוק ועל סגנון לבוש היאה לאירופה של סוף שנות השבעים.

באמצע הסרט לחשה לי באוזן חברה, "כמה זה רומנטי להיות חברה בארגון מחתרת, ועוד בשנות ה- 70! ". שלובי ידיים צעדנו מאולם הקולנוע ועד למכוניתי החנויה, מפנטזים; איך היא תגדל שער בסגנון פטרייה באורך קארה ואני אצמיח שפם ואניח לשיער להשתולל לכדי תספורת פאתית. "אני רוצה חצאית אפורה, חולצה לבנה עם דוגמאות של פסים ואפליקציה קומוניסטית, ספרנית סגפנית- שיק", היא נאנחה וליטפה את חולצתי שזה עתה הפכה בדמיוננו לז'קט זמש עם טלאים תפורים באזור המרפקים. ה L.M לייט הפך לנלסון והסוברו ג'אסטי הרעועה שלי לחיפושית מהודרת.

"יקראו לך, יואב האדום!" חייכה מאוזן לאוזן כאילו כאן ועכשיו קבעה את ההיסטוריה. אפשר להגיד עלי הרבה דברים, אבל ג'ינג'י אני לא. חוץ מזה שהיה אחד כזה בצרפת - דני האדום. "מה את מצפה שאני אעשה?", השבתי, "אחטוף את אהוד ברק ואתקע איתו שבועות באותה דירה בלי להתקלח ובלי סקס? אני לא יכול, אני קלסטרופוב". "מה נדרוש עבורו? למי זה יהיה איכפת? ובכלל אני לא אוהב לקחת סיכונים מיותרים. אני לא אוהב לקחת סיכונים בכלל."

מאז ומעולם תהיתי מה זה שגורם לאנשים להסתכן עד מוות או להתנזר מהנאות החיים בעבור איזו שהיא אידיאולוגיה. אידיאולוגיה זה לא פאסה (כאילו)?

אצל "הבריגדות האדומות" המיניות היא לא חלק מהאידיולוגיה. כי יש עניינים יותר ראויים. מיניות זה יצר החיים ותוקפנות יצר המוות. חוויות המוות מובחנות בין ראויות ושאינן ראויות. עבורם, מוות בעבור ערכים חברתיים ופוליטיים, למשל, שלנו או של אחרים, להבדיל מכל מוות אחר, הוא ראוי. כשהמוות ראוי, אין פחד. כמה נעים לי ולחברתי לפלח את האוויר הקריר ולהשוות עצמנו אליהם ללא פחד.

אבל, כמו גיבורת הסרט קיארה ( מאיה סנסה ) ושאר ה"טרוריסטים", במציאות הריאלית אנחנו מאד מפחדים. משהו קרה שם בסוף שנות ה- 70 באיטליה, אנשים רוצים לחיות בשקט להתפרנס בכבוד, לא רוצים מהומות. בין פנאטיות פוליטית לפנאטיות דתית, אנשים מפחדים. אז אף אחד לא בא לפדות את אלדו מורו ראש הממשלה לשעבר, החטוף. מעמד הפועלים לא יצר מהפכה. בחוטפים גיבורי הסרט מתעורר פיכחון - לאף אחד לא איכפת?!

כן, האפיפיור דרש את שחרור הדמוקרט הנוצרי ללא תנאים. כן, המשטרה עשתה מאמצים, הפוליטיקאים נזפו והטלוויזיה שידרה, אבל לא רק את זה.

אחרי אינספור פיגועים, אחרי ה-11 בספטמבר החיים ממשיכים ובלי הרבה מהפכות. בסרט, חוטף אחד, יותר מכל עקרון נעלה, רוצה לשכב עם החברה שלו, ובקיארה גיבורתנו מתעוררת משיכה כלפי עלם חמודות ותסריטאי העובד איתה בספריה. זה עושה להם את זה יותר. יותר מכל הקומוניזם הפשיזם, הנאציזם, הקפיטליזם, הג'יהאד, הציוניזם וקידוש השם.

טוב למות בעד ארצנו? אין יותר מוות ראוי, מוות הוא פשוט מוות. אני מקנא בכל אלה שכל האיזמים עושים להם את זה, שהם מצאו לעצמם מוות ראוי, אני נשאר עם הפחד. באוניברסיטה פעם למדתי על הצורך האנושי בלחוות את המוות מבלי למות - הקרבת קורבנות אדם, שריפת מכשפות - כדרך להתמודד עם הפחד מהמוות.

הזמנים משתנים והפחד מהמוות נשאר. מרקו בלוקיו הבימאי והתסריטאי ( עפ"י ספרה של פאולה טבלה), חושף אותנו דרך קולנוע חזותי ללבטיהם של טרוריסטים , להבין אותם מהבחינה האנושית. הם צעירים, נאים, אופנתיים, אינטלקטואלים - נראים כמו חברה מהקמפוס באוניברסיטה, צעירים עירוניים, כמעט בנאליים. יש בהם משהו מאד מוכר, כך שלבטיהם מזכירים את שלנו. משהו מאד פשוט ורגיש, שהופך אותם ואותנו, הצופים, לאחד, וזה משאיר רושם חזק.

גיבורי הסרט רואים עצמם כחיילי המהפכה, אך משאירים גם מקום לפנטזיות על מציאות אחרת, אולי טובה יותר. סופו של אלדו מורו ידוע, אך בפנטזיה ? את זה תגלו בעצמכם. "אולי להיות חברה במחתרת זה נחמד לשעה ושלושים וחמש דקות בלבד", חוזרת בה חברתי, "על אף שעם התסרוקת והבגדים הייתי נשארת לעוד יום יומיים". איטליה של שנות ה – 70 , ישראל שנות האלפיים, חטיפת ראש ממשלה, פיגועים, התנתקות, אל מול המשכורת בסוף החודש והסקס עם החברה - ממה, באמת, לרובנו איכפת?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by