בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הכריש יתפוס אותך 
 
 
לילך וולך

הציפורניים של לילך וולך עוד נעוצות בריפוד המושב של קולנוע פאר. היא לא ממליצה לאף אחד שמחבב את החיים לצפות ב"ים של פחד"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
סרטי אימה ומותחנים הם אהבה גדולה שלי, בכל פעם שסטיבן קינג מאיים לשחרר עוד יצירה מתוסרטת שלו, אני מקרקרת בשמחה.

אך מה שחייב לדעת כל חובב מותחנים ושאר צופים תמימים, הם שתחת קטגורית האב ישנם שני תתי ז'אנרים, לכאורה לגיטימיים, שמתחבאים רק על מנת ללכוד את מעותינו ותשומת ליבנו, בתוך העולם המופלא של פחד מבוקר וקולנועי. אלו הם הזיבלונים והמעיקונים. הזיבלון, כשמו כן הוא. בדרך כל מדובר בסרט אימה שכולל חבורת תיכון אמריקאית וגופות בלונדיניות שנופלות על ימין ועל שמאל. למי אכפת, פחות אחת יותר נחמד.

המעיקונים לעומת זאת הם אותם סרטים שלא נותנים לך לקפוץ מפחד מדי פעם ואז לחזור ולנמנם על כורסאות ה-עלק-קטיפה-אדומה. אלו ממש מתעקשים להביא אותך להיפר ונטילציה ובסופם צריך צבת כדי לשלוף את הציפורניים שלך מפרק היד של בן זוגך. זה יותר כמו ביקור אצל רופא שיניים ופחות כמו בילוי.

אפשר לנחש מראש שכזה המצב עם "ים של פחד". סרט דל תקציב שנכתב ובויים ע"י כריס קנטיס, צוללן חובב בעצמו, עם חיבה למים ( סרטו הראשון ב-97' נקרא, הפתעה-הפתעה, "מים עמוקים").

זוג אמריקאי צעיר, דניאל (דניאל טרוויס), וסוזן (בלנשרד ריאן), מתפנים מחייהם הוורקוהולים כדי לנפוש בחופשת צלילה. בשל טעות של צוות ספינת הצלילה, הם ננטשים לבד בלב הים שורץ הכרישים, להרהר בנחת בזוגיות ובעיקר לחכות שמישהו לעזאזל יחלץ אותם. וכאילו זה לא מטריד מספיק, זה מבוסס על סיפור אמיתי.

עכשיו, ברמת העיקרון אני תומכת נלהבת בסרטים בהם אמא של הבמאי עשתה את הקייטרינג וגיסתו שעשתה קורס אצל שוקי, איפרה והלבישה - בצוק העיתים צריכים להיות יצירתיים. אבל מצלמה כל כך רועדת, ועוד כזו שאינה מחוייבת לכללים הנוקשים של "דוגמה 95'", קשה לקבל. אח"כ זה מתאזן, כי בלאו הכי 95% מהסרט מצולם בים, כך שהגלים העולים ויורדים והמצלמה הרוטטת מביאים אותנו למחלת ים.

מעבר לבעייתיות הצילום, אין דרך לומר את זה בעדינות, זה לא סרט כייפי. פחות או יותר עשר דקות לאחר תחילת הסרט, אנחנו עם הזוג האומלל, במים מוכי כרישים. עוברים איתם את התהליך הברור של הטלת אשמה האחד על השנייה, מתגרדים בעצבנות כשעובר כריש ונהנים איתם משתיקות ארוכות ומעיקות. בשביל זה היה לנו כבר את "קשר משפחתי", תודה. אין שום דבר שמציל את הסרט מתהומות היאוש, לא שחקנים אטרקטיביים במיוחד, לא הומור ולא אסתטיקה גבוהה (בניגוד למשל ל"דוגוויל" של לארס פון טרייר, בו הפסימיות האיומה מעודנת על ידי העיצוב המרהיב ומודעות העצמית). פה אנחנו נשארים בסופו של דבר עם חוויה לא מרוככת, ללא שום קתרזיס.

לדידי, שכל כניסה למאגר מים שאיננו בריכה מתנפחת, בלאו הכי נראית כמו קריאת תיגר על איתני הטבע, היה ברור שמדובר במעיקון. אבל גם נפשות ספורטיביות ממני הסכימו שמדובר בחוויה שאחריה יש להתנחם במשהו מתוק. רצוי צ'אי או סיידר חם.

ואפשר גם לסיים גם בקצת טריווית כיף: זוג השחקנים שהה מעל ל-120 שעות במים שורצי הכרישים, הסרט נעשה ב-130,000 $ במימון עצמי של הבמאי ואשתו המפיקה ונמכר לאחר שהוקרן בפסטיבל סאנדאנס ב-2.5 מיליון ירוקים. הנה, עוד יש תקווה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by