בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הם מ-ש-ע-מ-מים 
 
 ``פלקטים מדברים``   
 
לילך וולך

גם לילך וולך מנסה להסביר מה כל כך רע בפרוייקט Y, ומדוע נכשל הנסיון השני

 
 
 
 
 
 
 
 
 
החוויה של פרוייקט Y מזכירה קצת נסיעה כפויה באוטובוס של טיול שנתי שעושה סיבובים ולא מגיע לשום מקום. זה לא שזה לא משעשע - אבל באיזשהו שלב אתה מתגעגע לקיום תבוני - גם לשחק עם בהונות הרגליים זה נחמד, אבל זה שמשהו הוא כייף לא הופך אותו לחשוב, ובטח לא לבריא, במיוחד אם זה נעשה במשך שעה בכל יום.

מה שמפריע יותר מהכל בווילה המתוקשרת הזו, הוא המסר הכאילו סוציאליסטי שמשדר הפרוייקט: לכל אחד יש הזדמנות. הזדמנות למה? למה שתרצו, את יכולה להיות דוגמנית, אתה יכול להיות שחקן, וכולם ללא יוצא מן הכלל יכולים להגיש תוכנית טלוויזיה. היום זה לא מסובך. לכאורה, זו באמת לא בעיה, זו רק טלוויזיה, מה כבר צריך בשביל זה? פרצוף יפה, יכולת לחבר משפט קוהרנטי?

בעיה היא שלנו, אנחנו נצטרך לצפות בזה, אנחנו ניתקע עם עוד חינטרוש של מגיש עילג או מגישה ששיא ההבנה שלה לגבי קסם אישי מתמצה בסיבוב השיער סביב האצבע. בשעה שהתסריטים וההצעות של יוצרים מוכשרים באמת מעלים נבגי פטרת במגרות סגורות היטב של משרדי מפיקים.

המזל של העונה הראשונה של פרוייקט Y היו המשתתפים שלה. לא, לא אישיויות דגולות, אבל כן, בסופו של דבר, היה להם את פיראס חורי, בחור שהתגלה כאינטליגנטי ובעל אמירה אישית ומשמעותית, בחור שבשום אופן לא השתייך לאווירת האחוזה של פלייבוי שכל המשתתפים, בעונה הקודמת והנוכחית, כל כך שמחו לקראתה.

סיבוב ב' כבר לא עבד. שבענו מלצפות בצעירים משועממים שגוררים את עצמם בחוסר חשק לשיעורי משחק ושירה, אל מול מורים מיואשים עם פרצוף של "למה זה מגיע לי". הזיונים שלהם לא מעניינים ומערכות היחסים הפסאודו עמוקות שלהם, רחוקות מלהיות בעלות תוכן אנושי שמזמין הזדהות. רוב היום הם עסוקים בלשבת, לעשן ולפטפט את עצמם לדעת. אולי גם החיים שלנו נראים ככה, אבל לפחות אנחנו לא מכריחים אף אחד לצפות בזה.

אני בטוחה, או לפחות מקווה, שמשתתפי הפרוייקט הם אנשים מורכבים בחייהם הפרטיים, אבל מה שמתקבל בטלוויזיה הם כמה פלקטים מדברים, שלא עושים דבר מורכב יותר מללכת וללעוס מסטיק בו זמנית.

אפשר ממש לשמוע את חדרי ההפקה רוחשים, לאחר ההצלחה של העונה הראשונה – "ניקח יחידה אחת של ערביה, נוסיף לזה טארנסית, נערבב עם רוסיה, אבל אחת עם מבטא עדין, שלא נצטרך לבזבז עליה כתוביות. נזרוק פנימה מגבני"קית רגישה אחת, וחוזרת בשאלה עם פה גדול, קיבוצניק תמים אחד ועל הכל נשפוך אחת יחידה של מניפולטיבית סחטנית".

ובדיוק שם הם נשארו,עם שתי מילים שממצות את האישיות הטלויזיונית שלהם, או שאולי עורכים את זה ככה כדי שלא נצטרך להתמודד עם מורכבויות גבוהות מדי. יש לנו קבוצה של צעירים עילגים, משעממים ונטולי שאיפות, חוץ מכמובן מהשאיפה המשותפת להתפרסם בין לילה ללא שום סיבה.

נכון לעכשיו ה"מועמדים להעפה" הם רן יצחקי ואלעד נוחוביץ, או לחלופין, הקיבוצניק התמים מול התלאביבי האדיש, מי יעוף? מה זה משנה בכלל? מי יגיע לחמישיית הסיום? זה לא ממש עקרוני. רובם ככולם יזכו לאיזו פיסונת של תהילה מסויימת רק בגלל שכל המדינה זכתה לראות להם את התחתונים ואת הפרצוף החמוד כשהם קמים בבוקר. אמא שלהם תסלח להם על הכל ואבא שלהם יהיה גאה בהם.

נראה היה שגם ההפקה הרגישה את הסוס שהולך ונגמר והחליטה לקצר את הפרוייקט. ואז, כמה מעניין, הם שוב שינו את דעתם, ברגע שהבינו שהאיום הנורא הזה על חיינו גרר לטובתם עוד כמה נקודות רייטינג. הם הוציאו את מיכל שפירא בתואנה העלובה שהיא שברה את הפסיפס של אלעד (מה לגבי העובדה ששיקרה לצוות ההפקה לגבי ניסיון המשחק שלה, או שזה לא נחשב?) והחזירו אותה כשהבינו את הערך שלה כקטאליזטור יבבני והרסני למערכות היחסים בווילה.

ואנחנו? אנחנו נצטרך לעמוד במשימה הקשה ולבחור למי מהם מגיעה תוכנית טלויזיה. על מה ולמה? לא ברור. אין בכל הקבוצה הזו ולו אדם אחד שהייתי מקצה לו תוכנית, שלא לדבר על 10 דק' שידור. כוכבנות האינסטנט שמשווק לנו פרוייקט Y, היא הסיבה העיקרית שהתקשורת שלנו נראית כפי שהיא נראית. 90% ממשבצות שידורי המקור שלנו משובצות מלחכי פינכות, כוסיות שהתמזל מזלן לצאת עם כדורגלן וסתם מקורבים מכל סוג שהוא. הרשתות משווקות לנו את זה ואנחנו בולעים ועוד מבקשים תוספת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by