בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אין פיגועים, אין בורגנים 
 
 
לילך וולך

לקראת עונת החורף החדשה של "קשת", עם "הבורגנים" ו"עמוק באדמה", מנסה לילך וולך לפצח את המשוואה הטלוויזיונית: דיכאון= איכות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
סוף סוף נגמרה עונת הקיץ הטלוויזיונית השחונה, והרשתות משנסות מותניהן ומבטיחות לנו שלפחות בסתיו יהיה לנו מול מה להתכרבל עם וירוס עונתי ושוקו חם. "קשת" הגדילה עשות ומקלה על שביזות יום א' של כולנו, עם ערב של בונבוניירה איכותית: העונה השנייה של "ארץ נהדרת" שתספק לנו את המשפטים שכולנו נשחוק עד דק בכל שיחת ברזייה, אחריה העונה השלישית של "בורגנים" ששודרה כבר בלווין; ואליהן תצטרף, רוכבת על גל הדכדוך - העונה השלישית של סדרת המופת "עמוק באדמה".

הצירוף הזה של ה"בורגנים" ו"עמוק באדמה" - שנחשב אצלינו לסוג של מפגש פסגה טלוויזיוני - מעורר מחשבות על ההגדרה המקומית לזמן מסך איכותי. בעוד שלסדרה "ארץ נהדרת" (מוצלחת ככל שתהיה), אף אחד לא יעז לקרוא מוצר איכות, "הבורגנים" המרירה והמדכאת נושאת בבדידות מזהרת את כתר הטעם הטוב. נדמה שכולנו שבויים בקונספט שדכדוך היא מילה נרדפת לאיכות. ולפחות כשאנחנו מדברים על היצירה הטלויזיונית והקולנועית שלנו, חומרי הגלם בהם ישראל נוטה להצטיין הם דיכאון, עוני, וריקבון מוסרי ופוליטי.

"כנפיים שבורות", "אור", "החמישייה הקאמרית", "הבורגנים", "בובות של נייר", "עובדה" עם אילנה דיין, ועוד. כצופים ישראלים שיננו בעל פה את המשוואה שקובעת שאם הטלוויזיה מבהילה ומטרידה אותנו, היא לבטח גם חשובה ואיכותית. נכון, זו לא תמיד טעות - אבל זה גם לא הכרח.

אם נבחן את ההסטוריה הטלוויזיונית הישראלית, מלבד הבלחות כמו "קרובים קרובים", "זהו זה" ואולי עוד כמה יוצאים מן הכלל, מופת ישראלי נחשבת תמיד למה שמעציב, או לכל הפחות סרקסטי ובעל אמירות חברתיות וקיומיות כבדות. בהחלט אפשר לטעון פה לפיתוח ישראלי מקורי שניתן להתגאות בו. בטלוויזיה הבריטית, לשם השוואה, יש מקום של כבוד לסדרות קומיות שהפכו לקלאסיקה: "המופע של בני היל", "מישהו מטפל בך", "כן אדוני ראש הממשלה" וגם סדרות בנות זמננו: "רגליים קרות", "הפרס הגדול" ועוד. כולן זכו לחיבוק אוהד מצד הציבור הבריטי גם בלי שידכאו לו את הצורה. ואצל האמריקאים יש את "פרייז'ר", "מרפי בראון" "סיינפלד" ועוד.

זאת אומרת - לא באמת מוכרחים לסבול כדי להחשיב את עצמנו כציבור אינטליגנטי. אולי משהו באקלים החברתי והפוליטי שבו אנחנו נאלצים לחיות עושה את הקישור הבלתי נמנע בין מה שחשוב למה שכואב. נכון שרוב הסדרות הקומיות שאנחנו מייצרים הן בדרך כלל גם נחותות באופן חד-משמעי, אבל, נדמה שגם כשילטפו אותנו נהיה מחוספסים מכדי להרגיש. ואולי באמת, אנחנו אוהבים לסבול.

כמי שאוהבת את הסבל שלה, יש לי חיבה גדולה ל"הבורגנים": ליוצרים שלה, לשחקנים שלה, לעקביות שבה היא מחזיקה מולנו מראה בה אנחנו מצטיירים בדיוק כפי שאנחנו - חרדתיים, לפעמים קטנים מהחיים. ואין בה שום הרואיקה, (אבל גם אין בה שום נחמה - לפעמים חסר בה החסד הקטן, זה שיחזיק אותנו אוהבים ונאמנים עד הפרק הבא. מילא). בעונה הקרובה נינה תהיה מרוכזת בעצמה ובלתי נסבלת, יוני ודליה יהיו הזוג שכולנו מפחדים להיות, ישראל יהיה חרדתי אחרי שיחזור מהמילואים, וכולם ללא יוצא מן הכלל יהיו תל אביביים עד כאב.

"עמוק באדמה" אמנם אינה סדרת מקור, אבל היא משתלבת יופי בקונספציה המקומית - מה שיותר כואב יותר עמוק. "עמוק באדמה" היא האידיאל - מה שאנחנו באמת רוצים להיות, לפחות ברמה הטלויזיונית הפקתית, עם קאסט שכל במאי היה רוצח בשבילו, מהלכים תסריטאיים מבריקים וצילום ועריכה ברמה קולנועית לכל דבר. למי שכבר התמכר, אני לא מחדשת כלום, מי שעוד לא - השלימו את העונות הראשונות בזריזות, והצטרפו לחדווה שבגופות חנוטות, מיתות ביזאריות ומשפחה שתגרום לכם להתגעגע לזו שלכם. שימו לב שגם הפעם מצ'פרים אותנו בהופעות אורח נשיות מוצלחות - לילי טיילור הנפלאה, וקאטי בייטס במין הומאז' עצמי מובלע לדמותה ב"מיזרי". לנשק להן את הרגליים.

אז אי אפשר לבוא בטענות לאף אחד, אנחנו אוהבים את הטלוויזיה שלנו כמו את הקפה שלנו, שחור ובלי סוכר. יום יבוא ותקציבי המדינה שלנו לא יצטרכו למגן או לחמש או לאבט"ש, ואולי אז, כשהחיים שלנו יהיו שמחים יותר, גם הטלוויזיה שלנו תהיה פחות עגומה. בינתיים נישאר מזוכיסטים גאים. ערב ראשון החדש בערוץ 2 מספק לנו את הסטייה באופן מושלם, עד הקיץ הבא.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by