בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
איחולי מוות לפריס ה. 

איחולי מוות לפריס ה.

 
 
תאנה בלום

מה חושבת תאנה בלום על חיים צינוביץ' ועל פריס ה.? מה באמת עושה צ'ארלי קאופמן כל היום מול המחשב והאם ניתן לשמח אומה שלמה בעזרת שתלי סיליקון? כל זאת ועוד בפרק נוסף ביומן הרשת של היורשת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לרגל תוצאות הבחירות בארצות-הברית התעקשתי להחזיר את השתלים לחזה. אמרתי לעצמי: אם אמריקה מרכינה ראש על בחירת מיקי מאוס מהגיהינום, לפחות יזדקרו פטמותיי אל-על ויאחלו לעולם משהו שמח. התחושה הכללית בעולם כרגע היא באמת שחוחה, ומישהו צריך לעשות מעשה שיעודד את ההמונים (עד לאחרון מחטטי החוטם, המאוננים-בישי-המזל, המהווים את מיטב קוראי), אז נסעתי למקום השני הכי נמוך בעולם, מקום משכנו של המנתח הפלסטי שלי, לוס אנג'לס.
 
 
באופן כללי אני שונאת מקומות נמוכים. אפשר לומר שאני בחורה של פסגות. לא רק בגלל האוויר הדליל או השלג הנוצץ באור כחלחל, או בגלל הבדידות, אלא בעיקר משום שרק מפסגה גבוהה יכול אדם ליפול באופן טראגי. אם תשימו לב, במונחים אריסטוטליים, כל הגיבורים הטראגיים היו פחות או יותר כמוני. כאלה שיש להם מה לאבד.

מצד שני, אחוז הישראלים שבנסיבות מצערות צנחו אל מותם מאיזה חלון גבוה, קטן יחסית. כי איזו צניחה עלובה אפשר לבצע בישראל? הפסגות הנמוכות כאן מזכירות בעליבותן את הגברים המקומיים ואף אחת מהבליטות האלה על פני האדמה לא מרגשת. כמו הגברים כך ההרים - לא מספיק מסחררים בשביל שכרון פסגות, לא מספיק עמוקים בשביל התרסקות טראגית. באמת, אין דבר גרוע לישראלי (או לצאצאית לישראלים יורדים שעשתה עלייה) ממקום נמוך שהשמיים בו נמוכים, הפסגות נמוכות, הבתים נמוכים וים המוות נמוך מאוד. מאיפה שלא תנסה לקפוץ, תנקע קרסול.

מדירתי בתל אביב לדוגמא, על כל האשכנזים המאוסים שבאים ויוצאים ממנה, אי אפשר לראות שום תהום. נכון שהיא בקומה האחרונה של מגדלי ג.ה. והנוף חולש על הים שמסודר במרחק, קפלים-קפלים של קטיפה - אבל הכל נראה נמוך, מאכזב, מלמעלה ומלמטה ומכל כיוון, שפלה. משהו כמו חיים צינוביץ'.

ובכל זאת, מכיוון שהמנתח שלי לא קבע את מקום מושבו בהימאלייה, נאלצתי השבוע להעתיק את חיפושי אחר גבר מסעיר לשפלה הקליפורנית. יומיים אחרי הניתוח, כאילו כוח סתרים פעפע בי ורמז לי על הסערות הצפונות לי, הזמנתי למצער את הפנטהאוז ב"שאטו מרמונט" שבשדרות סנסט. לקבל איזושהי פלטפורמה מעל למציאות. לפחות הפנטהואוס גבוה יותר מהחדר שבו ג'ון בלושי הזריק לעצמו ספיד בול קטלני, בקומה האחרונה של הטירה התלוייה על קצה מתלול, עם כל ה"סאן-סט סטריפ" לרגלי הנתונות בסנדלי רסטה של דיור.

בצהריים החלטתי לכתוב תסריט שבמרכזו טרגדייה. שהרי אני בהוליווד וחברת ההפקה שלי בהקפאה. ישבתי עם הלאפטופ ב"סווינגרס" בברלי ואכלתי קרואסון. פאריס ה. נכנסה ושאלה אם להזמין לי שייק סוייה. אמרתי כן. "מה את עושה?". "אני כותבת טרגדייה". "ביץ'", אמרה הקופיפה, "הטרגדייה היחידה תהייה אם מישהו באמת יסריט תסריט שכתבת". "ביץ'", עניתי, "הטרגדייה היחידה היא שאת חיה".

שתינו יחד את השייק, ודיברנו על המסיבה של ה”רד הוט צ'ילי פפרס" שהיא לא הוזמנה אליה, למרות שלבשה חולצה שכתוב עליה "דונט בי ג'לס". תקנאי, ביץ'. ואז היא הצביעה בעדינות לשולחן לידינו ושאלה: "זה לא צ'רלי קאופמן, התסריטאי?" בטח התסריטאי, מטומטמת, כאילו שקראת תסריט בחיים שלך.
 
 
 
אבל זה אכן היה צ'רלי קאופמן התסריטאי וכתסריטאית מתחילה החלטתי לגשת אליו. "מר קאופמן", כחכחתי בגרוני, "רציתי לשאול אותך משהו חשוב". אבל באותו רגע לא הצלחתי לחשוב על שום דבר ברומו של עולם שאפשר לשאול את התסריטאי הנודע. בסופו של דבר החלטתי להיוועץ בו בנוגע לבלוק בכתיבה, שכן מהבוקר (ואולי באשמת פאריס ה.) אני יושבת מול המסך וכלום לא קורה. "כל פעם שאני מסתכלת במסך המחשב", אמרתי לצ'רלי קאופמן, "במקום לכתוב תסריט שפוצע את האופק שבין סיוט למציאות אני משחקת סוליטייר, זה קורה גם לך?" הוא נשא אלי מבט מופתע ובסופו של דבר הנהן: "כן, אני משחק סוליטייר כל הזמן." רווח לי.

אחרי ארוחת ערב עם חבר של אבא ממירמאקס ("אייבי", ברוברטסון), התלבשתי למסיבה, הזמנתי לימו, השער החשמלי בבית בוויטלי הייטס נפתח ואני גלשתי בעדנה על החצץ בדרך המובילה לבית. שולחנות זכוכית ארוכים כוסו שורות שורות, לכל הנשים היו תוספות שיער. אני לבשתי מחשוף בגון האיזמרג שהראה היטב את הציצים החדשים. ופתאם, ממש מולי, נשען על המדרגות ומדבר עם דוגמנית אסייתית: תום י. מלהקת ר. העקבים אמנם היו גבוהים אבל הצלחתי לגמוע את המרחק אליו מבלי למעוד. "הלו!" נפנפתי בדביליות. לקח לו רגע לזכור מי אני.

"אה, כן, אני רואה שמצאת אותי למרות שלא השארתי לך חוט". הוא זכר את הטיול הקטן שלנו לתוך המבוך באנגלייה. באותו רגע הבנתי את כל העניין עם הפסגות והמישורים. הפסגה היא בלב. כל אחד קופץ מהפסגות המסחררות שאליהן הוא שואף להגיע.

המשך בשבוע הבא.
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by