בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אינו מתלוצץ עוד עם רופאיו 
 
 (רויטרס) כל קשר בין המצולם לתוכן הכתבה אפלטוני לחלוטין   
 
ראובן רייכמן

שעות אחדות לפני ששקע שוב בתרדמת, הגיע אל המערכת הטור האחרון של ראובן רייכמן. אנחנו מפרסמים אותו כאן בשלמותו, ומקווים לטוב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא בכיתי שלושים שנה, והנה בשבוע האחרון התייפחתי פעמיים. בפעם הראשונה הייתי במטוס לברלין. סעיד, האח הערבי המלווה אותי, סייע להושיב את גופי החלוש על המושב הצר, ותלה מעלי - מהמקום שבו אמורות ליפול מסיכות חמצן במקרי חירום אוויריים, את האינפוזיה שלי. אבל כאשר המראנו בזווית רכה, והמעבר בין המושבים במטוס נראה היה – אילו רק אפשר היה להמשיך אותו בקו רציף – כמו מעבר נכים אל הרקיע, נשמט ראשי מבין הכריות אל החלון. וכך, כאשר פרצופי מרוח על זגוגית הפלסטיק, כמו תלמיד שמצמיד את אחוריו אל החלון האחורי של האוטובוס בטיול שנתי, ראיתי את אורותיה הכתומים של תל אביב זוהרים אלי. אולי עדות הראייה שלי אינה מהימנה במיוחד, משום שהמטוס הסתובב כמעט מייד ומנורות הרחוב נעלמו, אבל חשוב לי להבהיר טעות נפוצה: אורות העיר לא ניצנצו. אלומות האור ששלחו נקלטו בעיני ברצף.
 
הבכי בא מעט אחר כך, כאשר סעיד לפת אותי בשתיקה מתחת לבית השחי והיטה את גופי קדימה, בעודו מסדר בעזרת ידו השנייה את מצע הכריות שיהיה נוח יותר. התאמצתי לשמור את ראשי זקוף, ושמרתי על ארשת נינוחה ככל שיכולתי. בחלל המטוס עמד הבל של בני אדם. הם מילאו את שורות המושבים בבגדים צבעוניים ובהמולת דיבורים. ואז, כשחזי הצפוד נשען על כף ידו הרחבה, מרובעת הציפורניים, של סעיד, הבנתי פתאום שרובם, אם לא כולם, הם תיירים. כמה דמעות דלילות זירזפו מעיני ונתלו בקצה אפי כנזלת.

אומרים שתיירות תהפוך לתעשייה הגדולה ביותר בעולם. התייר הוא אדם משונה: הוא עוזב את ביתו על מנת לשוב אליו כעבור זמן מה. אחרת הוא נקרא נווד או מהגר. לתייר אין מטרות עסקיות או צבאיות, ולכן יעד הנסיעה אינו באמת חשוב, ומשתנה בהתאם לאופנות ולמצב הכלכלי. התייר מטלטל את גופו באוניות, במכוניות ובמטוסים כדי להשיג דבר אחד: חוויה שיהיה בכוחה לשנות אותו מעט. שכאשר יעמוד בתום החופשה מול דלת הפלדת שלו ויפשפש במזוודה בניסיון למצוא את המפתחות, ירגיש - לפחות בחלק אחד ממנו, זה שנספג בו בחו"ל - כאילו הוא עושה זאת בפעם הראשונה. אבל כאן טמון הפרדוקס, שגורם לא מעט סבל ללקוחות תעשיית התיירות הצומחת: שום דבר לא יכול להשתנות אם היעד הסופי הוא תמיד אותו הבית.

אני לא יצאתי לטיול. שלשום בבוקר, כששכבתי על כיסא הנוח בגינת הירק, מנסה לתפוס מעט מהשמש האירופית החלשה, סעיד הסביר לי שהייתי בתרדמת. "הדוקטורים חשפו שלא תתעורר", אמר במבטאו הערבי וקילף לי מנדרינה, וכשסירבתי לפלחים הקטנים החל להקפיץ אותם לתוך פיו תוך כדי דיבור. הוא סיפר לי שניקולאי, השכן שלי, מכר את הדירה שלי ובעזרת הכסף שלח אותי לכאן, לבית הבראה מצוין בפאתי ברלין. צחקתי לתמימותו של ניקולאי, אבל הצחוק יצא מפי יבש, דומה יותר לחירחור.

את הימים הבאים, כמו את אלה שקדמו להם, העברתי בחדרי החדש, הלבן, מתעורר כאשר סעיד דוחף את ידיו מתחת לגופי כדי להחליף מצעים ואז נרדם שוב. הבוקר כבר התחזקתי מספיק לטיול נוסף: הפעם סעיד דחף את כיסא הגלגלים שלי על שבילי הבטון אל החממה של בית ההבראה.

חם, לח ונעים בחממה הטרופית. לרוב הצמחים יש פה עלים עבים, בשרניים, שאפשר ממש להרגיש את ההבל הנודף מהם. מתחת לכל אחד מהם נעוץ שלט קטן באדמה, שעליו נכתב שמו בגרמנית. סעיד שוטט עמי מעט בתוך הסבך המאורגן, שגדל כאן במאמצים גדולים כל כך, עד שעייפתי מלהתבונן בפרחים. פרחים הם אמנם איברי מין, ועוד מתוחכמים למדי, אבל קשה לי להתרשם אפילו מרוב איברי המין האנושיים.

עצרנו לא רחוק משני קשישים שישבו בדממה על ספסל. אחד מהם דמה מאוד לעוזי חיטמן והשני ללאה שבת. סעיד הצית לעצמו סיגריה, ונשען על עץ. התבוננתי ארוכות במכנסי החאקי של חיטמן, מנסה לאתר דרכם את קווי המתאר של הפין הכי גדול בזמר הישראלי, אבל הזקן הגרמני החזיק בין רגליו עציץ עם שלוש רקפות ורודות שהסתירו את הכל. אני חושב שאז בכיתי שוב. בינתיים סעיד גמר הסיגריה וכשדחף אותי מבעד לעננת העשן שיצר, ביקשתי שיחזיר אותי לחדר ויעשה לי "אחושרמוטה של מסאז'", כמו שהוא קורא לזה.

*בשבוע שעבר ראובן רייכמן שקע שוב בתרדמת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by