בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מה קשור מאיה בוסקילה? 
 
 פיטר פרקר, למי שלא מכיר - אסף אביר באמת דומה לו   
 
אסף אביר

אסף אביר נהנה מהסרט "הבנים של אבא" - שמציג היטב את ארכיטיפ האב הרכרוכי והלא מטרוסקסואל בכלל

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"הבנים של אבא"
 "הבנים של אבא"   
לפני שנתיים וחצי חשבתי שאני הדבר הבא. הסרט "ספיידרמן" עלה למסכים בארץ וגיא, איש מצויין, חזר ממנו עם הוראות: "לך לסרט. זה עליך", אמר, "הגמגומים, הלוזריות, חוסר הביטחון - פיטר פרקר זה בדיוק אתה, וזה הולך להיות הקיץ שלך".

ספיידרמן התאים לחישובים. פיטר פרקר אכן נראה כמו גירסה אינטיליגנטית שלי, וכל הסימנים הראו שהוא הסנונית הראשונה של המודל הגברי הבא. אפילו תכננתי את השם שלו - "הגבר העוד יותר חדש".

למי שלא זוכר, עד לפני כמה שנים, מי שלפי השמועות זיין הכי הרבה היה "הגבר החדש". זה שמחובר לעצמו, בוכה ומבשל. קצת לפניו, בשנות השמונים, הגברים האופנתיים היו תואמי צ'אק נוריס, שריריים ומטונפים. מתישהו בעבר הרחוק זה היה האמפרי בוגראט, ועכשיו, כאמור, הגיע תורי.

למרות שאת מקומו של "הגבר החדש" ירש בסוף המטרוסקסואל, למדתי להבחין בדבר מעניין: מהארי פוטר, דרך מאיה בוסקילה, ועד מאיה בוסקילה, כל הגיבורים בסיפורים, בסרטים ובתרבות סביבנו הם גלגולים של אותן דמויות ארכטיפיות. הארי פוטר ממלא את אותו התפקיד שמילא פעם תום סוייר, שבעצמו היה עוד גרסה משודרגת להנס הקטן מסיפורי אנדרסן. רוני סופרסטאר ומאיה בוסקילה ממשיכות, מבלי דעת, את הדו-קרב-שמעבר-לזמן בין הבלונדה המרלין-מונרואית המתוקה לבין השחרחורת הטורפת המתחרה (והמפסידה). כל הגיבורים שלנו הם כובעים משתנים, אופנות שמתחלפות על אותה פדחת תרבותית.

האופנות הללו באמת מתחלפות, נכנסות למרכז ויוצאות ממנו בחזרה. גלגולים חדשים ממשיכים להיוולד לאותו אבטיפוס ישן.

והסרט "הבנים של אבא", שעלה בסוף השבוע למסכים, נראה כמו חלק משלב מעניין בגלגולו של הארכטיפ המפחיד ביותר בתרבות המערב - האבא.

הוא מאוד מפחיד, האבא. דמותו חולשת על הרבה יותר מאשר סרטים על משפחות. "האבא" מופיע לפעמים בסרטים כמאמן הקשוח או כמורה שיוצא למשימות התאבדות בבתי ספר של מהגרים. לפעמים הוא מפקח המשטרה העצבני או הספרן שיודע הכל, ולפעמים הוא הסנדק, הנבל של ג'יימס בונד, חניבעל לקטר, פרדי קרוגר, דרקולה, והשטן על כל התגלמויותיו. דרך קבע, האבא מטיל צל על חיי הגיבור-הבן ומשפיע על חייו ועולמו באופן מציק עד טוטאלי. ארכטיפ ה"אבא" בקולנוע דומה יותר לאבא של הפנטזיה הילדותית. כוחו לא רק לעצב את חיי ילדו, אלא גם את העולם שסביבו. האבא בתרבות מטיל צל על כל העולם, מדיף ניחוחות של כוח והרסנות, ואשם כפי שאי אפשר להיות אשם בעולם האמיתי.

וזו רק סיבה אחת שבגללה כה מעניין ונעים לראות את הסרט "הבנים של אבא" – שיותר מאשר סרט על משפחה או סרט על החיים - הוא קומדיה על המוסד האימתני הזה, מוסד ה"אבא".

אפשר להבחין בקומדיה הזו כבר ב"החיים יפים" של רוברטו בניני. אם מתאמצים, אפשר לזהות ממנה גם ב"סיפורי דגים" של טים ברטון. האבא בשני הסרטים האלו הוא לא דון קורלאונה שמנהל את העולם, הוא לא דרקולה שמשתלט על סיוטי קרבנותיו, והוא אפילו לא מורה הדרך הזקן שיודע משהו מהחיים שלו. האבא בסרטים האלו הוא איש קטן שאבוד בתוך מציאות גדולה, ומנסה להעמיד פני גדול, חזק, מגונן ומרתק, למען ילדיו – ולא משנה כמה דבילי זה ייראה מהצד.
 
 
זוהי גם דמותו של לאו, השקרן הפתולוגי והנוגע ללב ב"בנים של אבא". לאו (השחקן פיליפ נוארה, לשעבר המקרין אלפרדו מסינמה פארדיסו) הוא ג'נטלמן צרפתי זקן, קפדן ומפונק, שמנסה בכל כוחו להיות אב למשפחה מאושרת. אלא שמשפחתו של לאו אינה משפחה מאושרת, אלא משפחה רגילה: האם מתה, האשה החדשה לא אהובה, שנים משלושת בניו לא מדברים זה עם זה כבר שנים, וצעיר בניו, כך נדמה, יצא קצת בובו.

במקום שבו אבות מיתולוגים מנדים או שוחטים את הבן הסורר, מתאבלים על המשפחה שהתפוררה או סתם יושבים להם הרחק ברקע, בשביל לתת לצופים לגלות שכל המריבה המשפחתית היתה בעצם על אהבת האב וקבלתו - לאו פשוט מנסה לסדר את העניינים, בשיטה המגוכחת של מניפולציות ושקרים קטנים, מהסוג שאבות מאמינים שמותר להם לספר. אבל במקום שבו האב רוברטו בניני משקר בגבורה לבנו כדי לגונן עליו מהמציאות הנוראה במחנה הריכוז, האב לאו משקר לבניו כדי לגונן על עצמו מהמציאות, לנסות להביא את שלושת הבנים לאותו החדר, לגרום להם לדבר זה עם זה, ולקוות שאיכשהו הדברים יסתדרו, והמציאות היא זו שתתפוגג כמו שקר קטן.

זה מה שהוא עושה כשהוא לוקח את שלושת בניו, בגילאי ה-30, לטיול בקנדה, בתואנה כי בריאותו הידרדרה עד כדי כך שזה עשוי להיות הטיול האחרון שלו. הארבעה יוצאים לקנדה עם כל המטענים, כל הטינות, וכל המתחים שמאיימים לפוצץ את המשפחה הרעועה, כשהדבר היחיד שאיכשהו מחזיק אותם ביחד הוא מסכת התמרונים, השקרים, המניפולציות והאילתורים של האב.

כמו הגבר החדש המנוח, גם האב החדש שהולך ונבנה בקולנוע - אם באמת יגדל להיות בן דמותם של אדוארד בלום מסיפורי דגים, גואידו אורפיצ'ה מהחיים יפים ולאו סרנו מהבנים של אבא - הוא הרבה יותר אנושי מדמות האב שגדלה בקולנוע עד כה. אמנם הקולנוע, יחד עם התקשורת ועם המוחות של רבים מאיתנו, מעדיף לאחרונה לחזור לאגדות, לדמויות גדולות מהחיים ולמטרוסקסואלים. אבל כמו שפיטר פרקר היה לרגע אופציה לדמות הגבר הבא, קטן המימדים והאנושי, אולי גם לאו מהילדים של אבא ישמש הצעה לדמות אב אנושית יותר, כזו שמנסה לברוח מהמציאות בשקריה.

וכמו בקומדיות הטובות, שבהן כל אחד מקבל קצת יותר ממה שבאמת מגיע לו, כך גם האב האנושי לאו לפעמים לא באמת מצליח בשקריו לברוח מהמציאות. אלא שלפעמים היא זו שמשתפת פעולה אתו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by